פסק הדין בוטל בערעור, לעיון בפסה״ד של הערעור לחצו כאן
צד ג': משטרת ישראל
1. הליך זה החל כבקשה לביצוע שטר חוב בסך 23,600 ₪ חתום על ידי הנתבע לפקודת התובעת (להלן: "שטר החוב").
השטר נחתם ונמסר לתובעת על ידי הנתבע להבטחת התחייבויותיו על פי הסכם שכירות רכב אותו נטל הנתבעת מהתובעת העוסקת בהשכרת כלי רכב.
בהתאם להוראות הסכם השכירות מיום 15.11.16 (להלן: "הסכם השכירות") שכר הנתבע והתובעת רכב מסוג מאזדה בעלות של 290 ₪ ליום ולתקופה של יום אחד.
למחרת התקשר הנתבע למנהל התובעת וביקש להאריך את תקופת השכירות עד ליום 20.11.16.
אלא שהרכב לא הוחזר במועד המוסכם לתובעת ובדיעבד הסתבר כי נתפס על ידי צד ג', משטרת ישראל, הוחזק על ידה עד ליום 12.1.17 והושב לתובעת רק במועד זה.
בהתאם לתחשיב של 290 ₪ ליום X 51 יום, תבעה התובעת מהנתבע תשלום בסך 14,370 ₪. לכך הוסיפה התובעת חיוב בגין ימי שבת כמוסכם בסך 640 ₪ וכן 303 ₪ בגין עלות גרירת הרכב מהמשטרה.
עוד הוסף חיוב בסך 7,867 ש"ח קנס בגין אי החזרת הרכב במועד.
2. הנתבע התנגד וטען כי אומנם שכר את הרכב לתקופה ובעלות כמפורט לעיל, אך בשל אירוע שלא בשליטתו – לא צלח בידו להשיב את הרכב במועד.
באותה עת הועסק הנתבע כטבח במסעדה וביום 17.11.16, כאשר הגיע למקום עבודתו החנה את הרכב השכור ברחוב.
באותו הלילה סמוך לשעה 1:00 לפנות בוקר, התפתחה מהומה במסעדה במהלכה נדקר אדם למוות.
בעקבות האירוע, סגרה המשטרה את הזירה ותפסה גם את רכבו של הנתבע לצרכי חקירה מכיוון שחנה סמוך למקום.
הנתבע ובעליו של המקום, מעסיקו של הנתבע, נעצרו אף הם לחקירה והנתבע שוחרר ממעצר רק ביום 26.11.16 למעצר בית. למרות בקשתו של הנתבע, במעמד הדיון עת שוחרר ממעצר, סירבה המשטרה לשחרר את הרכב בטענה כי הוא עדיין בבדיקה.
המשטרה החזיקה ברכב עד ליום 12.1.17 עת שוחרר על ידי התובעת.
לטענת הנתבע עשה ככל יכולתו להביא לשחרור הרכב אך הדבר נבצר ממנו. הן משום סירובה של המשטרה לשחררו והן משום שרק בעליו של הרכב, התובעת, רשאי לעתור לשחרורו ולקבלו לידיה.
הנתבע דחה דרישת התובעת לביצוע התשלום הן משום שהרכב כלל לא היה בחזקתו מירב התקופה הנתבעת והן משום עלות שכירות לתקופה ארוכה נמוך מהנדרש ממנו ואינו עולה על סך של 5,000 ₪.
3. לאחר שניתנה לנתבע רשות להתגונן, הגיש הנתבע הודעת צד ג' כנגד משטרת ישראל.
לטענת הנתבע, על המחזיק ברכב, משטרת ישראל, לשאת בעלות השכירות בגין תקופת החזקתה ברכב.
לטענת הנתבע היה על המשטרה לשחרר את הרכב מיד מיום 20.11.16 כאשר התברר כי לנתבע אין כל קשר לאירוע הפלילי בגינו נחקר ובגינו נתפס הרכב.
4. משטרת ישראל התגוננה ואישרה כי הרכב אכן נתפס לצרכי חקירת אירוע רצח ופציעה ביום 18.11.16 במסעדה בה עבד הנתבע.
באותו אירוע, נותקו המצלמות ממקומן וה DVR של המצלמות נעלם מהמקום תוך שנתבע בורח מהמקום ומותיר אחריו את הרכב המושכר.
הנתבע ורכבו נתפסו בסמוך לאותו מועד כאשר הנתבע שוחרר למעצר בית ביום 20.11.16.
לטענת המשטרה, נחשד הנתבע, בעבירות של השמדת ראיות, שיבוש הליכי משפט וסיוע במעשה פשע.
כאן הובהר כי התיק הפלילי שעניינו חקירת הרצח עדיין פתוח ואף התיק בעניינו של הנתבע טרם הסתיים.
לפיכך, המשטרה מנועה מלגלות מסמכים ועובדות נוספות בקשר עם הרכב.
ביום 28.12.16, לאחר בחינת נסיבות המקרה, הוחלט על שחרורו של הרכב אלא שהתובעת הגיעה לקבל הרכב לידיה רק ביום 12.1.17.
מאחר והמשטרה לא פעלה בשרירות אלא בשיקול דעת ובסבירות – ועל פי סמכותה בדין, אין לחייבה בנזיקין בגין פעולותיה.
עוד טענה המשטרה כי היה על הנתבע או התובעת לפעול פי הוראות סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי להחזרת תפוס, הוא כלי הרכב.
לטענת המשטרה, היה על הנתבע או התובעת לתקוף את החלטת המשטרה לתפוס את הרכב בתקיפה ישירה ובאמצעים מנהליים שעמדו לרשותם והם מנועים מלתקוף את החלטת המשטרה בתקיפה עקיפה כאשר בזמן אמת ניתן היה לשנות את ההחלטה להחזיק ברכב ובכך להקטין את הנזק.
5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעם מנהל התובעת, מר שלמה פרץ, אשר תמך באמור בכתב התשובה ופירט את עסקת היסוד בגינה ניתן השטר.
מנהל התובעת הוסיף וטען כי אחותו של הנתבע התחייבה בפניו בשיחה שערכה עמו ביום שחרורו של הנתבע ממעצר, לשלם את דמי השכירות בגין התקופה בה יוחזק הרכב במשטרה.
כך אף עשה הנתבע בשיחה עם המנהל התובעת.
מנהל התובעת העיד כי פעל מול המשטרה עד שהביא לשחרורו של הרכב ביום 12.1.17.
במהלך חודש דצמבר 2017 אף התנהל מו"מ בין הנתבע ואחותו לבין מנהל התובעת לתשלום סך של 16,000 ₪ בלבד אך הנתבע חזר בו.
הנתבע נסמך על תצהירו אשר תמך בהתנגדות והגיש תצהיר מטעם אחותו, אושר, אשר העידה כי בבוקרו של יום 18.11.16, יום האירוע, הודיעה למנהל התובעת על קרות האירוע ויום לאחר מכן הודיעה לו על תפיסתו של הרכב על ידי המשטרה.
לבסוף פירטה אחותו של הנתבע כי אומנם ניהלה מו"מ עם מנהל התובעת תחת לחץ רב בו הייתה נתונה, וכי בדיעבד כשהתברר להם לאחר היוועצות כי אין להיכנע לסחיטה – סירבו לשלם הסכום שהציעה ואשר התובעת ממילא סירבה לקבלו.
משטרת ישראל הביאה את עדותו של רס"ב דניאל שריקי שהוא רכז תיק החקירה של אירוע הרצח בו עסקינן כאן.
עד זה אימת וחזר על האמור בכתב ההגנה מטעם משטרת ישראל.
6. דיון והכרעה:
בענייננו אין כל מחלוקת עובדתית. המחלוקת היא משפטית גרידא לקביעת גדר האחריות של כל צד בנזק שנגרם לתובעת עת הופר הסכם השכירות והרכב הוחזק על ידי משטרת ישראל.
לפנינו הסכם חוזי עליו חתמו התובעת והנתבע כאשר חובת השבת הרכב והתשלום בגין השימוש בו מוטלים על הנתבע.
חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") קובע:
18.(א)היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
(ב)במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו.
מהנסיבות העובדתיות כעולה מהמסכת העובדתית שהתבררה אין ספק כי החוזה סוכל ונמנעה מהנתבע היכולת להשיב את הרכב לתובעת בתום תקופת השכירות.
תפיסת הרכב על ידי משטרת ישראל, הינו אירוע שאף צד להסכם השכירות לא יכל היה לשער בנפשו מראש ואין ספק כי הנתבע אף לא יכול היה למנוע אותו.
הנתבע עשה ככל יכולתו על מנת להביא לשחרור הרכב אך שחרורו לא היה תלוי בו כלל אלא בהחלטת הגורם האחראי לחקירה במשטרה.
התוצאה היא כי הנתבע הפר את הסכם השכירות בעל כורחו.
7. בנסיבות העניין, הנני קובעת כי הסכם השכירות סוכל וחלות על הפרה זו הוראות סעיף 18(א) לחוק החוזים תרופות דהיינו, לא ניתן לאכוף את הוראות הסכם השכירות על הנתבע ולחייבו בתשלום בגין ימי החזקת הרכב על ידי משטרת ישראל או בפיצוי כל שהוא בגין הפרה זו.
ניתן לחייב את הנתבע אך ורק בעלות גרירת הרכב בסך 303 ₪ שכן מדובר בהוצאה שהוציאה התובעת על מנת להשיב את הרכב לידיה – כאמור בסעיף 18(ב) בחוק החוזים תרופות.
מאחר והנתבע פטור מאכיפה ופיצוי לתובעת, פטור אף צד ג' מחיוב כלשהוא.
מאחר ואינני נדרשת לכך, אינני מביעה דעתי, למרות ספקות שעלו בי, האם הצליח צד ג' לעמוד בדרישת הפסיקה בהצגת תשתית ראייתית מספקת, שעל-פיה יהא ניתן לקבוע במקרה הספציפי דנן, אם אמנם האמצעי של המשך תפיסת הרכב – שהוא אמצעי הננקט במסגרת הליך פלילי ופוגע בזכותו הקניינית של בעל הרכב – הוא מידתי (בשפ 498/01 עריפה עמאש נ' מדינת ישראל נה (3) 241; בשפ 6686/99 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל , נד (2) 464).
אך אציין במאמר מוסגר רק זאת - היה מקום לחייב את צד ג', משטרת ישראל, ככל שהנתבע היה מחויב בדמי השכירות, לכל הפחות, בתשלום בגין התקופה החל מיום 28.12.16 ועד ליום שחרורו של הרכב לידי התובעת ביום 12.1.16.
חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 קובע אומנם כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית - אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.
משטרת ישראל אינה רשאית להתעלם לחלוטין מזכויות בעלי החפץ שנתפס ולהטיל על בעליו את האחריות המלאה לכך רק משום שלא הגיש בקשה להחזרת תפוס כהוראת סעיף 34 בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) התשכ"ט-1969 ובכך להשתחרר מהחבות לרשלנות, אם היתה, במעשה.
מרגע שניתנה הוראה לשחרור הרכב, היה על משטרת ישראל לפנות לבעלי הרכב, התובעת, אשר פרטיה ידועים לה או לכל הפחות לנתבע ולהודיעו כי הינו רשאי לקבלו לידיו.
במקום זאת, כעולה מחקירת רס"ב שריקי (עמ' 21 בפרוטוקול שורות 20-21) נמסר מסמך שחרור הרכב לידי מעסיקו של הנתבע באופן תמוה ולא מוצדק.
8. סוף דבר, התביעה נדחית בחלקה הארי והנתבע ישלם לתובעת סך של 303 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הבקשה לביצוע השטר (21.5.17) ועד ליום התשלום בפועל.
מנגד תשלם התובעת לנתבע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ כאשר מסכום זה יקוזז חובו של הנתבע כאמור לעיל.
מכוח דחיית התביעה, נדחית גם הודעת צד ג'.
בנסיבות העניין, בהן היה מקום לחייב את צד ג' בשיפוי הנתבע, ככל שנתבע היה חב, אין צו להוצאות בהליך זה.
ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
פסק הדין בוטל בערעור, לעיון בפסה״ד של הערעור לחצו כאן