הזכות לפיצוי בגין הליכים רשלנים של המשטרה- העמדה לדין בלתי מוצדקת ורשלנות בחקירה

הזכות לפיצוי בגין הליכים רשלנים של המשטרה- העמדה לדין בלתי מוצדקת ורשלנות בחקירה

מאת: יעל לוי, עו"ד

רשלנות בהליכים משפטיים- מיהו נפגע מרשלנות משטרתית? מהם הנתונים ההשוואתיים באשר לכמות ההרשעות הבלתי מוצדקות בגין רשלנות המשטרה? ומהם הכלים ההרתעתיים והפיצויים הקיימים במשפט הישראלי למקרים כגון אלה? על כך במאמרה של עו"ד יעל לוי.

1.מבוא וגישת המאמר

2.נפגעי המערכת מן ההליכים המשטרתיים

3.נתונים השוואתיים באשר לכמות ההרשעות,הליכים שבגין רשלנות הורשעו אנשים וכמות המשפטים החוזרים.

4.המענה הקיים לצורך זה במדינת ישראל- הפיצוי הנזיקי

5.סיכום הטיעונים המרכזים שעלו במאמר ונדונו בה.     

מבוא וגישת המאמר

במסגרת המאמר אנסה לבדוק האם ישנה בעיה בהעמדות שווא לדין (להלן-"העמדות שווא "), מהן הסיבות להעמדת שווא ואיך ניתן, למרות חזותן המאיימת של העמדות השווא, לשפר את הליכי החקירה על מנת לצמצם את היקפן של העמדות השווא. האם הסיבות לתופעת העמדת השווא הן חוסר ידע של השוטרים, חוסר כלים ומיומנויות ועומס על המערכת שמובילה במקרים קיצונים לזדון שחיתות ו"תפירת תיקים"?. על נושאים אלה אדון במאמר זה תוך דיון בשאלה כיצד החברה מפצה או משקמת את הקורבנות של רשלנות המשטרה לרבות במקרים של משפטים חוזרים. כן, מטרת המאמר לבדוק ראשית מהי מידת הנפוצות של העמדת שווא וכן, מהן הסיבות לכך ואיך אפשר להתמודד איתן. האם נגזר עלינו כחברה להמשיך ולראות את העוול המתמשך שנגרם למורשעים על לא עוול בכפם, או שמא ניתן ואפשר למצוא פתרון ולו בדיעבד, בהיבט של פיצוי של קורבנות העמדות שווא. כן, המאמר יעסוק בהיבטים הנזיקיים של פעילות המשטרה בחקירת עבירות, מאסר חשודים והמלצה על העמדתם לדין. 1 המאמר יעסוק בזכותו של אדם לתבוע את המשטרה בגין פגיעה שנגרמה לו, כתוצאה מהתרשלותה בניהול הליכי החקירה. לית מאן דפליג שהמשטרה חבה חובת זהירות כלפי כל אחד מאזרחי המדינה המחייבת אותה לנהוג בזהירות ובמיומנות בחקר פשעים ובתחקור חשודים לבל למשל ייעצרו אזרחים תמימים ואף לעיתים יועמדו לדין ו/או יורשעו על לא עוול בכפם. המשטרה, כמו כל גוף ציבורי אחר, חשופה לתביעות נזיקין ובדומה ליתר רשויות הציבור עליה להפעיל את סמכויותיה בסבירות ותוך נקיטת אמצעי זהירות. למאמר זה ישנם חמישה חלקים : החלק הראשון יעסוק במבוא ובתיאור גישת המאמר, החלק השני יתמקד בנפגעי ההליכים המשטרתיים, בחלק השלישי יוצגו נתונים השוואתיים באשר לכמות ההרשעות הבלתי מוצדקות של התרשלות המשטרה, החלק הרביעי ידון בכלים ההרתעתיים והפיצויים הקיימים בשיטת המשפט הישראלי, החלק החמישי והאחרון יסכם את  הממצאים והתובנות של המאמר ויכלול המלצות.     

נפגעי ההליכים המשטרתיים

סעיף 59 רישא לחסד"פ2 מסדיר את פתיחת הליכי החקירה כנגד חשוד-נחקר. הרשות העיקרית, הממונה על הליכי החקירה היא המשטרה. משנודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בדרך אחרת על ידי "מודיע" או על ידי התקשורת, או על ידי עד שנחקר בקשר לעבירות אחרות- חלה עליה חובה לפתוח בחקירה. בטרם פתיחתה בחקירה, על המשטרה להעריך אם המידע שברשותה אכן מצדיק קיומה של חקירה מלאה, הכרוכה בפגיעה בכבודו ולעיתים אף בחירותו של החשוד. החקירה היא שלב מכריע בהליך הפלילי ותוצאותיה משפיעות על שלב ההעמדה לדין. לעיתים, היא אף קובעת את גורלו של כל ההליך. החקירה מטילה חובות הן על החוקרים והן על הנחקר, הנחקר חייב להשיב אמת על שאלות החוקרים,  בכפוף לחיסיון מפני הפללה עצמית הקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות3 ואין לו זכות לבחור את החוקר שיחקרנו. על החוקרים מוטלות חובות הקשורות ברובן לשמירה על כבוד הנחקר ועל בריאותו וחובות הנגזרות מסדרי הנוהל התקינים, כגון חובת אזהרה לפני חקירה וחובת רישום או תרשומת. המשטרה, כגוף מקצועי אמונה על חקירות למטרת בירור האמת. בהגשמת תכלית זו, חשובה החתירה לחשיפת האמת ואין נפקא מינה אם בסיומה של החקירה התוצאה תהא שחרור  החשוד ללא מתן המלצה להעמדתו לדין או החלטה להמליץ לפרקליטות להעמידו לדין. המשטרה צריכה לחתור לפתרון תעלומות וחשיפת עבריינים אך לא בכל מחיר ובוודאי לא בהוספת חטא על פשע. הדין מקנה למשטרה את סמכויותיה ועל כן עליה לעשות שימוש בחקירה באופן כזה שיהיה נאות וסביר. בחלק מתיקי החקירה4 מצליחה המשטרה לבסס את חומר הראיות כנגד החשוד על ראיות אובייקטיביות : טביעות אצבע, כתמי דם, רסיסי מתכת מיקרוסקופיים, מסמכים הקושרים את החשוד לעבירה וכדומה. ראיות אלה נחשבות כראיות עדיפות ואין חשש לכאורה למהימנותן. למרות זאת, בחלקן הגדול של החקירות מסתמכת המשטרה דווקא על הודאת הנחקר. רוב הנחקרים מבינים שמסירת הודאה תפליל אותם ויכול שתביא בבוא העת להרשעתם. האינטרס הברור של החוקרים כמובן הוא להשיג הודאה של החשוד ופשיטא סגירת התיק. חז"ל קבעו כי הודאה של חשוד בעבירה פסולה מלשמש ראיה נגדו-"אין אדם משים עצמו רשע"5. בדרך כלל, החוקרים נוטים להאמין בדרך כלל שעצרו את העבריין (אף שלעיתים בדיעבד מתברר שטעו) ומנסים להביא לכך שהחשוד יפליל או את עצמו או אחרים במעשה. הצלחתו של חוקר נמדדת  בין היתר על פי תוצאות החקירה, דהיינו פענוח הפשע והשלמת תיק חקירה שבו יש ראיות מספיקות להעמדת נאשם לדין. לעיתים לפני שהמשטרה פותחת בחקירה גלויה היא מקיימת חקירה סמויה שיכולה לכלול בין היתר האזנות סתר לטלפון, מעקבים ותצפיות, תשאול מודיעים, הפעלת סוכנים. כאשר מגיע נחקר בלתי מנוסה לחדר החקירות אין לו סיכוי רב לעמוד מול החוקרים המנוסים- ההתרגשות וחוסר הניסיון של הנחקר עומדים בעוכריו, הדבר מתבטא באמירות ובסתירות שלעיתים למרבה הצער מגבשות בסיס להעמדה לדין בלתי מוצדקת גם אם הנחקר אינו העבריין האמיתי. סעיף 277 לחוק העונשין6 מעגן את האיסור על שוטר להפעיל בחקירה לחץ פיזי או נפשי על נחקרים (במקרה ארצי נגד היועץ המשפטי לממשלה7פסל בית המשפט העליון את הודאת הנאשם משום שניתנה לאחר שהחוקר המשטרתי גידף והשפיל אותו במהלך החקירה). בפועל, בחקירות המשטרה מופעל לא אחת  לחץ נפשי על הנחקר בדרכים שונות, למשל באמצעות מעצר ממושך, גם כאשר החקירה יכולה להתבצע ללא צורך במעצר, מתן הסבר לא מדויק לגבי זכות השתיקה, ניצול בידודו של הנחקר, הסתרת ידיעות על מי שנעצר ביחד עמו, ועל ידי מניעת פגישה עם עורך דין, מניעת ביקורים, טלפונים וכדומה. יצוין, כי ההצדקה למעצר אדם הינה רק אם ישנו חשש ממשי שיהווה סכנה לציבור או שיש חשש שינסה להשפיע על מהלך החקירה8. באשר לכך, בשל העומס בבתי המשפט9 השופטים מתקשים לנהל דיון עניני ומעמיק בכל בקשה של המשטרה בהארכת מעצרו של חשוד ובית המשפט לא תמיד מבקר את שיקולי המעצר של המשטרה. לכן, גם שופט אשר מחליט לא להיענות לבקשת המשטרה להארכת מעצר, הוא לא תמיד מתייחס לשאלת חוקיותו ונחיצותו של המעצר הראשוני ובכך ניתנת גושפנקא לשיקולי המשטרה להארכת המעצר שאינה תמיד מוצדקת. תופעה נוספת הינה "סחיטת" הודאה כוזבת מן החשוד בחקירה, כך שגם  במידה  והחשוד  יטען כי ההודאה נכפתה עליו, יהיה לו קשה להוכיח זאת, נוכח האמון שרוחשת מערכת המשפט לשוטרים.

10בנובמבר 1993 מינה שר המשפטים בשיתוף עם שר המשטרה, ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון (בדימוס) אליעזר גולדברג11, לבדוק מספר נושאים ובכללם הרשעת נאשם על סמך הודאתו בלבד, המשפט החוזר וכן נושאים הקשורים לשמירת זכויותיהם של נחקרים. לאחר שבחודש דצמבר 1994 סיימה הוועדה את עבודתה והגישה את המלצותיה, התחייבו שר המשפטים ושר המשטרה12ליישם המלצות אלה. סעיף 11 לפקודת הראיות13 מגדיר הודאה של אדם באשמה, גם אם נאמרה מחוץ לבית המשפט, כראיה קבילה. הרשעת אדם על פי הדין הנוהג על סמך הודאתו אפילו בתוספת "דבר מה נוסף" אינה נקייה מבעייתיות, שכן היא עלולה להביא לכך שאדם יורשע על סמך הודאתו בפשע שלא ביצע. כדי להבטיח את השמירה על זכויותיהם של חשודים בעת חקירה ולמנוע הודאות שווא, המליצה ועדת גולדברג להגביר את הפיקוח על מהלך חקירה בין היתר באמצעות שימוש בווידאו לתיעוד פעולות המשטרה, פיקוח על ידי יחידה משטרתית המורכבת מחוקרים ותיקים וכן הנחיית שופט מעצרים לשמש מעין גורם בקרה חיצוני שייזום שאלות לחשוד בדבר תנאי מעצרו וחקירתו. (נשאלת השאלה, מה תפקידו של בית המשפט בביקורתו  על שלילת זכויות יסוד בשלב המעצר ?- הרי לעצור יש זכות מוקנית לעתור לבית המשפט במהלך הארכות המעצר ולא ניתן לכאורה למנוע פגישה עם עורך דין למעט עבירות הקשורות בביטחון המדינה ובאישור חריג. באשר להרחבת הפיקוח השיפוטי על מעצרים 14שמבצעת המשטרה, נקבעו מספר הוראות אשר מקנות לבית המשפט מעמד של מפקח. נתנה עדיפות למעצר ראשוני בצו שופט, ועדיפות להפעלת סמכות העיכוב במקום סמכות המעצר כאשר העיכוב נעשה על ידי שוטר ללא צו בית משפט. נקבעו תקנות לפיהן בתי המשפט ישמעו דיוני מעצר גם בשעות אחר הצהרים במוצאי שבת ובחג, וצמצום משך הזמן במהלכו צריכה המשטרה להביא את העצור לפני ערכאה שיפוטית).

המניעים להודאות שווא הינם מורכבים ושונים. לעיתים החשוד רוצה להתפרסם אפילו במחיר חירותו, לעיתים הוא  עושה זאת כדי לחפות על מישהו קרוב לו שביצע את העבירה, לעיתים הוא מבקש מסיבות שונות להיכנס לכלא ועוד. אדם שנעצר ונחקר ואינו מורגל בפלילים, עלול לכרוע תחת הלחץ הנפשי והפיזי ולהודות במעשה שלא עשה העיקר שיניחו לו לנפשו. למעשה, אין יכולת לדעת בוודאות מהן הסיבות שאדם זה או משנהו יודה בעבירה שלא ביצע15. אם כך מה גורם לשופטים לפסול הודאות? על פי אסכולת השופט לנדוי, כאשר החוקר נקט באמצעי פסול תפסל הודאתו של הנחקר מבלי שבית המשפט יבדוק אם הייתה הזו הודיית אמת או שקר. "ההגנה על זכותו של אזרח כל אזרח וגם של אזרח החשוד בביצוע עבירה פלילית שלא ליפול קורבן למעשי אלימות משטרתית ולפגיעה בכבוד האדם בעת חקירתו היא העיקר בעיני"16 (השווה למקרהו של עניין ד"ר ישראל ארצי17בו נקבע על ידי השופט לנדוי כי חלק מהודאותיו של ד"ר ישראל ארצי אינן קבילות). על פי אסכולת השופט חיים כהן יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ולבדוק האם באותו מקרה היה באמצעי הפסול כדי להביא את הנחקר למתן הודית שווא. השוני בין האסכולות נעוץ בכך שהשופט לנדוי נותן משקל מכריע לשמירה על החוק ולהכוונת החוקרים ואילו השופט כהן נמנע מקביעת הלכה גורפת ובלתי הפיכה והינו סבור כי ייתכנו מקרים בהם גם הודאה שנגבתה בדרך פסולה תוכשר בדיעבד, ושוטרים שעברו על החוק בהשגתה של ההודאה יועמדו לדין, ללא קשר להכשרת השימוש בה, כך יורתעו, הם ושוטרים אחרים, מלנקוט באמצעים כאלה ודומים. כיום, השיטה הנוהגת הינה השיטה כפי שיושמה בעניין אברושמי18המאחדת את שתי השיטות. (של השופט לנדוי ושל השופט כהן). מפרק זה ניתן ללמוד,  כי הודאת שווא קלה להשגה ממה שניתן לסבור, במיוחד במקרים של חשוד תמים וחסר ניסיון שמתנסה לראשונה בחקירה ביטחונית או פלילית, בעיקר כאשר החקירה יוצרת בידוד טוטאלי של החשוד מן העולם החיצון וממקורות תמיכה אפשריים. הרשעות שווא, כמסתבר בדיעבד, נגרמות לא רק בשל הודאות שווא שנגבו בשל הפעלת אמצעים לא כשרים על ידי המשטרה אלא גם מטעמים נוספים כנובע מהתנהלות לא תקינה של המשטרה כגון :

א.ליקויים בעריכת מסדרי זיהוי : ניתן להרשיע נאשם, כאשר הראיה היחידה נגדו היא זיהויו על ידי עד במסדר זיהוי, אך זאת במידה והמסדר נערך על פי הכללים. במחקר שנערך בארה"ב נמצא כי גורם מרכזי של הרשעות שווא הינו זיהוי לקוי של עדי ראיה19. עדים טועים בזיהוי בשני מצבים. הראשון, כאשר העדים נמצאים במצב של חרדה ומתח כאשר הם קולטים את המידע החזותי ואז תיתכנה טעויות בעיצוב התמונה של העבריין והמצב השני, הוא בשל סטריאוטיפים שעלולים להוביל לזיהוי כושל. לדוגמא, במקרה הקנדי של היל 20מר היל, אדם כהה עור, נעצר בעקבות מידע שנמסר למשטרה, נחקר והורשע בעבירת שוד לתקופה ממושכת. מאסרו, היה תוצאה של מסדרי זיהוי לא תקינים. במסדר "החי" הוצב היל יחד עם אחד עשר אנשים בהירי עור ובמסדר תמונות הוצגו תמונותיו לעדים פוטנציאלים באופן מגמתי כאשר היה מעין זיהוי בצוותא חציו של העדים. כמו כן, התעלמו החוקרים גם ממידע אודות מבצע העבירה שלפיו היל אינו העבריין, אלא שני אנשים ממוצא היספאני. לאחר מאבק ממושך ומשפט חוזר הוכחה חפותו של היל. הנשיאה מקלאכלין חייבה את המשטרה ברשלנות, בקובעה כי החוקרים סטו מרמת הזהירות הנדרשת של החוקר הסביר.

  ב.הרשעות שווא יכול שייגרמו כתוצאה מבידוי והעלמת ראיות על ידי המשטרה : כך למשל בעניין אדורם הר שפי21 המשטרה שתלה בדירתו של הר שפי משקל לסמים. ובית המשפט אכן ראה בהתנהלות זאת התנהגות נפסדת וביקר את המשטרה בחריפות אך חרף זאת פסק כי אכן : "עניין המשקל האלקטרוני חשוב מאוד מבחינת התנהגות עקרונית של החוקרים אך זניח מן ההיבט הראייתי". בעניין נאדל אבו סעדה22הועלמו ראיות שיכולות היו להועיל להגנה, והעובדה שהעלמה לא נעשתה בזדון לא הכשירה את ההרשעה. בעניין רגב שוובר נגד מדינת ישראל דובר באונס של קטינה שהתרחש שנים רבות לפני המשפט23 הקטינה התקשתה לזהות את האדם שלכאורה אנס אותה, אך אדם זה הורשע בכל זאת. לאחר מכן התברר כי שלא הייתה הצדקה להרשעה והוא פוצה על ידי המדינה.

ג.הימנעות המשטרה לחקור כיווני חקירה אחרים: לעיתים, הינעלות המשטרה על הנחה או אמונה שפלוני הוא העבריין ואין מקום לתור אחרי נאשמים אחרים עלולה לא רק לפגוע בנאשם שיעמוד בעטיה לדין על לא עוול בכפו, אלא גם תאפשר לעבריין האמיתי לחמוק מאחריות ותסכן עקב כך את הציבור. בעניין אנואר אחדוש19 התעלמה המשטרה מכך שהאחים בוחבוט טענו לאורך כל חקירתם על כי לא רצחו אדם בשם בן חמו אלא רק היכו אותו. רק סמיכות מקרים הובילה לכך שהרוצח האמיתי אנואר אחדוש נתפס. אלמלא התפתחות זו, היו מורשעים האחים בוחבוט ונכלאים לשנים ארוכות. בעניין קוזלי25 בית המשפט בחן את משקלה של ההודאה וקבע כי הוא נבחן על פי שני מבחנים מצטברים האחד פנימי והשני חיצוני. המבחן הפנימי מתייחס לתוכנה של ההודאה, והוא תר, על-פי ההיגיון וניסיון החיים, המבחן השני, הוא כאמור חיצוני, ואינו מעוגן אך ורק בתוכנה של ההודאה, אלא מטרתו לחפש אחר סימנים שמחוץ לדברי המערער בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו המבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו של 'דבר-מה' נוסף...". ישנם מקרים בהם כתב האישום למשל אינו מסתמך על ראיות מדעיות חותכות וחד משמעיות. בתיקים אילו נשארים לעיתים סימני שאלה גם שנים לאחר גמר הטיפול המשפטי בתיק ואילו תיקים המלווים לעיתים בערעורים. כך גם בעניין עמוס ברנס26 שם הורשע הנאשם ברציחתה של רחל הלר על סמך הודאת שווא אותה מסר לאחר לחץ שהופעל עליו, וכפי שנכתב על ידי השופטת דורנר על כי" ההרשעה נסמכת על הודאתו של ברנס ועל השחזור ללא כל ראיה חיצונית שקשרה אותו לרצח", או מקרה רציחתה של חנית קיקוס על ידי סאלימן אלעבייד27, אלו היו אירועים שבהם הנאשם הורשע ללא ראיה מדעית, והרשעתו הותירה ספק בקרב חלק גדול של הציבור.

רמת הזהירות הנדרשת בחקירה משטרתית צריכה להיות גבוהה ביותר על מנת שלא ייצא הנאשם ניזוק כפי שנקבע בהלכת בשירוב28 שעסקה בהיבט הפלילי של מחדלי החקירה ובגינם הביאה לזיכוי נאשם ברצח מחמת הספק. נקודה חשובה לא פחות הינו האינטרס הציבורי שעבריינים יורשעו וייענשו וחפים מפשע לא יועמדו לדין. על כן, המסקנה המתבקשת הינה כי הימנעותה של המשטרה מלחקור מסכלת את מטרתה הברורה שהינה חקר האמת ובירורה ובה כפי שאירע בפרשת וייס29. לא אחת, קורה שצוות חקירה "ננעל" כפי שנכתב לעייל על חשוד ומחליט בכל מחיר להפלילו אם מתוך עצימת עיניים אם מתוך מגבלה של משאבים אם מתוך העדפה לא מוסברת של ראיות מסופקות או התעלמות מראיות מזכות. התוצאה, לעיתים הינה הרת אסון הרי בכל מקרה ומקרה של חקירה מדובר בבני אדם, אנשים שמחשודים בביצוע עבירה הופכים לנאשמים בביצוע עבירה והדרך להוכחת חפותם אינה פשוטה. ניהול חקירות מטילות על  החוקרים חובת זהירות כלפי הנחקרים ושומה עליהם שלא להתרשל. לא ניתן לדעת את מה שמתרחש בנבכי נפשם של המורשעים על לא עוול בכפם. אשר לעיתים ובדיעבד, יוצאים למאבק על טיהור שמם, ובגין הסבל שהיה מנת חלקם בשל העמדת שווא לדין ואפילו הרשעת שווא שהיו מנת חלקם וגם בגין הנזק הכלכלי שנגרם להם ויכול שבגין כל אלו יפוצו כפי שניתן ללמוד מעניין ד.30.

נתונים השוואתיים באשר לכמות ההרשעות בשל רשלנות ומשפטים חוזרים

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה31 נפתחו על ידי משטרת ישראל בשנת 2008 כ-420,000 אלף תיקי חקירה-85% מהתיקים נפתחו בעקבות תלונות של אזרחים ו-15% היו תיקי חשיפה. מכלל 420,000 אלף העבירות הרשומות בתיקי החקירה שנפתחו בשנת 2008, כמחצית היו עבירות רכוש, ועוד כרבע היו עבירות כלפי הסדר הציבורי. בשנת 2008 נחקרו 150,000 אלף חשודים, מהם כ-10% קטינים (עד גיל 17).בשנת 1999 נחקרו כ-118,000 אלף חשודים מהם כ-8% קטינים. כמחצית מהחשודים שנחקרו היו יהודים. ל 42% מכלל החשודים נפתח תיק בגין עבירות נגד הסדר הציבורי ו ל -16% בגין עבירות רכוש. בשנת 2007 חויבו בדין 35,000 עבריינים. מאז שנת 1999 נע מספרם של העבריינים שחויבו בדין בין 32,000 ל-40,000. ב-2007 היו מבוגרים (בני 18 ומעלה) ו-כ 3,000 קטינים שחויבו בדין בבית המשפט לנוער. 91% מהעבריינים המבוגרים שחויבו בדין היו גברים, 46% היו בני 30-49,62% היו יהודים 32% היו ערבים ו-6% אחרים. העבירות השכיחות ביותר שבגינן חויבו העבריינים המבוגרים היו הפרעות לסדר הציבורי(35% ). לאור נתונים אילו נשאלת השאלה האם גרסת החפות, לפיה כולם חפים מפשע טרם הוכחה אשמתם יש בה מן האמת? על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה32, בשנת 2007 עמד אחוז ההרשעות בבתי המשפט בארץ על 98.5%. כלומר מתוך 1000 נאשמים רק 15 יזוכו. יש לציין, כי למרבה הפלא ישנו שיפור באחוז הזיכויים, ושנתיים קודם לכן אחוז ההרשעות עמד על % 99.9.

סעיף 31 לחוק בתי המשפט33 מעגן את זכותו של מי שהורשע  להגיש בקשה לעריכת משפט חוזר. בבחינת מהותו של המוסד המשפטי המתקרא משפט חוזר34, הוא מהווה חריג לכלל בדבר סופיות הדיון. בהליך פלילי חלוט ניתן לקיים משפט חוזר על פי העילות שבחוק ובדרך שנקבעה בו, והוא 35  נועד להבטיח במקרה המתאים, בירור עובדתי נוסף של עניין שנפסק בו שסופית להרשיע אדם. משפט חוזר הינו חריג ולא הכלל ואיננו ערעור. 36מתוך מאות אלפי הליכים פלילים שנוהלו בישראל רק ב-17 מקרים הורה בית המשפט העליון לקיים משפט חוזר בעקבות הרשעת הנאשם. מבין 17 הבקשות למשפט חוזר שהתקבלו בעליון, בעשרה מן המקרים כלל לא נוהל משפט. הליך המשפט החוזר מאזן בין שני אינטרסים- תיקון טעות אפשרית בהרשעה, אל מול העיקרון החשוב של סופיות הדיון. ביתר המקרים בהם הורה בית המשפט העליון על קיומו של משפט חוזר, ארבעה משפטים הסתיימו בהרשעה חוזרת כולל משפטו של הרוצח של דני כץ37. יש הסבורים כי אחוז זיכוי נמוך מאוד מלמד על פגם בתהליך השפיטה. לשיטתם של אלה, אחוז זיכויים נמוך מאוד מלמד כי בית המשפט עוסק יותר בענישה מאשר בבחינת אשמתו של אדם בפלילים וצדקת הרשעתו בדין. לסיכום פרק זה יוצגו נתוני ישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה 38בה נתבקש מבקר המדינה דאז השופט (בדימוס) גולדברג ליתן את חוות דעתו על התנהלות המדינה בכל הנוגע לחקירת חשודים והפללתם. כעולה מקריאת הדוח, ישנם הרבה מקרים בהם נעשית הפללת אזרחים ורק לאחר תקופה ממושכת של מעצר מתגלה כי הם ישבו בכלא חודשים רבים על לא עוול בכפם. מצד אחד, ניטען כי אינטרס המדינה הוא שהמשטרה תעשה את עבודתה נאמנה ותתפוס את מבצעי העבירות. אך מצד שני, ישנה פה פגיעה קשה מאוד בכבוד האדם וחירותו, מדוע?. האם המשטרה לא עושה את עבודתה נאמנה? המסקנה העולה מדיוני הוועדה הינה כי ישנם מקרים שכביכול המשטרה והפרקליטות "תופרים תיקים". לכאורה, מי שאין לו את המשאבים והיכולת לשכור את שירותיו של עו"ד מיומן מראש אין לו סיכוי להליך הוגן, ופועל יוצא מכך הוא  שאנשים חפים מפשע יושבים בכלא, וחמור מכך, שהפושעים מסתובבים חופשי. נשאלה השאלה מה מטרתו של חוקר? האם כשיש חשוד הוא מסתמך גם על הודאות שווא והאם חשוב לו להגיע להרשעה בכל מחיר?  הרי המטרה הינה חקר האמת ולא רק הרשעה. עלתה גם שאלה בדוח, האם יש קשר בין קידומו של השוטר החוקר לבין מספר ההרשעות הנזקפות לזכותו? אף אם מדובר בהרשעות שווא? האם בעצם יש להשוותם למשל,  לקשר בין מספר הדוחות הנרשמים על ידי פקחים עירונים לבין השתכרותם? הייתה גם הסכמה כי אם שוטר סורח ו"תופר" תיק עליו לשאת בדין. מבחינה עכשווית של הנושאים שעלו כאמור בדיוני הוועדה שהתקיימו בשנת 2004 דומה כי גם בשנת 2010 לא חל כל שינוי, עדיין אחוז ההרשעות גבוה והמערכת כנראה לא מצאה את הדרך לנטרל בחקר האמת את הודאת השווא שבגינם נמצאים חפים מפשע בבתי הכלא.     

המענה של מדינת ישראל למקרים הללו- הפיצוי הנזיקי

"מקום 39שבו למימושו של אינטרס אין כל מחיר, אין משמעות לעיגונו בזכות, ולא כל שכן בזכות יסוד חוקתית. הערך שבזכויות הציבור והקורבנות ככלל הוא קולקטיבי ולמולו ניצבות זכויותיו של הנאשם הבודד. ללא הכרה בזכויותיו של נאשם, אין קיום לזכויותיהם של הקורבנות הפוטנציאלים העלולים למצוא עצמם בנסיבות אחרות כנאשמים. השמירה על זכויות היסוד של האדם אינה רק ענינו של הפרט אלא של החברה כולה, והיא הקובעת את דמותה של החברה". לאור עיקרון השבת המצב לקדמותו יש לתקן עוול שנגרם במקרים שנעשה הליך לא תקין. משיצא פלוני זכאי בדינו עם סיומו של ההליך הפלילי, ונקבע אגב כך על ידי הערכאה השיפוטית כי הליך החקירה או ההאשמה לא היה תקין על פי דין, מתהפכות היוצרות. אז מסתבר כי המדינה היא זו שפגעה בנאשם. חייו של אדם הנאשם או החשוד אינם עוד כשהיו טרום ההליך הפלילי ולעיתים אף לא יחזרו לקדמותם, זאת מאחר וההשבה של המצב לקדמותו בעין, אינה אפשרית אלא בדרך הפיצוי. יש למעט ככל האפשר בהעמדה לדין זולת אם הסיכוי להרשעה הוא גבוה, דבר המושג בין היתר על ידי מבחני סף40. בבג"צ חילף נגד משטרת ישראל41 עיגן בית המשפט העליון את קביעתו בחובת הזהירות המוטלת על המשטרה כלפי נחקרים. בפסק הדין הוצגה בעקבות בג"צ בוסקילה נגד מדינת ישראל42 זכותו של הנחקר לתבוע את המשטרה ברשלנות בגין חקירה באשמת שווא. "על פי סעיף 743לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] על המדינה לפצות את מי שנפגע. במשפט הישראלי. בהקשר זה נקבע כי":44שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה. "ישנן מספר חלופות על פיהן ניתן לפצות נאשם בגין נזקים שנגרמו לו בשל העמדה לדין בלתי מוצדקת או חקירה בלתי מוצדקת. האחד- תביעה לפיצוי בגין סעיף 80 לחוק העונשין- תשל"ז45  אך פיצוי שייפסק על פי חוק זה יש לקזז מסכום הפיצוי שיפסק לפי העילה מדיני הנזיקין. זכות זו, לפיצוי, מכירה בכך שנגרם נזק לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו ללא הצדקה. חלופה אחרת הינה, תביעה על פי דיני הנזיקין מחייבת הוכחת התרשלות של רשויות התביעה ובתי המשפט ינקטו במשנה זהירות טרם יקבעו כי רשויות התביעה התרשלו כפי שנקבע בעניין ריינס נ. מ"י 46ומעטים הם המקרים בהם יעלה בידי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי במסגרתה של תביעה נזיקית. לצידם של חלופות תביעה אילו ישנו סעיף 31 74(ג) לחוק בתי המשפט, אשר תכליתו הינה לפצות את הנידון אשר זוכה לאחר משפט חוזר, בגין נזקים שנגרמו לו עקב ההרשעה במסגרתו של ההליך הפלילי וללא דיון ממושך והוכחת נזק מפורטת כבדיני הנזיקין. כמוכן, יש לציין אף את סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי סמכויות אכיפה ומעצרים48 העוסק בפסיקת פיצויים בגין מעצר וכליאת שווא – במקרים בהם אדם שנעצר ושוחרר בלא שהוגש כנגדו כתב אישום. בסעיף זה ישנו עיגון של תנאי נוסף המאפשר לחייב את המתלונן לשלם, במקרים של תלונת סרק שלא הוגשה בתום לב. בשנים האחרונות, אנו עדים למקרים רבים בהם המשטרה עוצרת חשודים למספר ימים ולבסוף משחררת אותם ללא הגשת כתב אישום .מקרים אילו,זכו בשם "מעצר שווא". שהות במעצר, במיוחד מעצר ראשון הינה משפילה ואף לעיתים גורמת לטראומה. הסנקציות בגינן של מעצרי שווא אינן מהוות פיצוי הולם. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו 49נועד בין היתר להגן על חירותו של האדם, על הפגיעה בשמו הטוב וכפועל יוצא מכך להפחית במעצרי שווא. יש לציין כי המשטרה לא הפחיתה בצורה משמעותית את כמות המעצרים ואת השימוש בחלופת מעצר50. יש ליתן שיקול דעת רחב למשטרה בכל מקרה נתון ופרטני כפי עניין אליקשווילי51( ראה מאמר שנכתב על ידי מחברת מאמר זה)52 . לגישת המשפט האמריקאי אין להטיל בגדול אחריות בנזיקין על המשטרה.אך גם גישה זו הינה ברת שינוי וישנם ניצנים לשינוי בגישה זו ובפס"ד(White v.Beasley (199653 בית המשפט האמריקאי חייב את המשטרה ברשלנות בשל אי דיווח על אלימות במשפחה מחמת "יחסים מיוחדים בין המשטרה לקורבן העבירה".לגישת המשפט האירופי- בית הדין האירופי לזכויות אדם בחן את סוגית אחריותה של המשטרה בגין אי מניעת פשע בפרשת54Oosman V .United Kingdom (1998), 29, EHRR 245   בפרשה זו ואחרים55.  לסיכום חלק זה ומסקירת הפסיקה בעניין אחריותה של המשטרה עולה, כי הגישה הרווחת בכללותה היא,  כי יש ליתן למשטרה לעשות את עבודתה ולפעול על פי שיקול דעתה. כמובן, שאין לשלול הטלת אחריות על המשטרה בגין חובת הרשלנות ובמידה והינה חבה בחובה זו הרי שגם תוטל עליה אחריות בנזיקין. אך מנגד, ישנם שיקולי מדינות חשובים העומדים בפני בית המשפט טרם הטלת חובת זהירות על המשטרה. החשש הגדול של בית המשפט העליון נובע מהחלת קריטריונים נוקשים ביחס לחובת הזהירות המוטלית על המשטרה העלולים לפגוע בתפקודה בשל קביעת נוהלים מסורבלים מטעם פיקוד המשטרה וליצור הרתעת יתר. אך מנגד ניתן לומר כי דווקא הטלת אחריות תהווה תמריץ לפעול כראוי56. שיקול נוסף של בית המשפט הינו החשש מפני הצפת יתר של מערכות המשפט בתביעות כנגד המשטרה57 על כן וכפי שנכתב לעייל, יש ליתן למשטרה לעשות את תפקידה על הצד הטוב ביותר תוך מקום לביקורת בונה על תפקידיה, ובאם תוכח רשלנותה תוטל עליה חבות ותשלום פיצויים בגינם.  

סיכום הטיעונים המרכזים שעלו במאמר ונדונו בו  

הטיעונים שנפרסו במאמר מצביעים על פגיעה מהותית וחריפה בזכויות היסוד הבסיסיות של הנחקרים כאשר חקירות רשלניות של המשטרה הופכת את הנחקרים לקורבנות המערכת. אל מול המציאות שתוארה, ברי כי המשטרה  בעניינים  שתוארו ושיתוארו נכשלה. לכישלון זה השלכות קשות בכל הנוגע לשמירה על זכויות הנחקרים, החשודים והן מערערות את הבסיס לקיום חברה ומשטר תקינים. כדי לחולל שינוי רציני, מקיף ומעמיק בזכויותיהם על רשויות המדינה ובהן המשטרה יש לגלות אחריות ולשנות את מדיניותן מן הקצה אל הקצה. על רשויות אכיפת החוק לבצע בדק בית יסודי במטרה למצות הליכי חקירה באופן שיוביל לצמצום ממדי התופעה של מורשעים לשווא. כל למשל, על המשטרה לקיים את הוראות החוק בדבר מעצרים וחקירות על מנת למנוע עיוות דין. על הממשלה לבדוק כיצד ליישם את המלצות ועדת גולדברג ובמידה ויש צורך, יש לשקול הקמתה של וועדה חדשה שתועיל לשינוי המצב. נראה אפוא, כי רק מהפך תודעתי במשטרה ושינוי מהותי של ההליכים הנוהגים כיום, יסייעו ליצירת מציאות שונה.

מהפך זה, הינו הכרחי למען שמירה על זכויותיהם של בני האדם ככלל, נוכח חוק כבוד האדם וחירותו ובפרט של העצורים, הנאשמים והמורשעים לשווא.  לנחקרים זכות לקיומו של הליך הוגן שימזער ככל האפשר את הפגיעה בהם שיכולה אף להוביל להעמדה לדין בלתי מוצדקת, בייחוד כאשר האזרח, רואה במשטרה את המקור לאכיפת החוק על היבטיו השונים. כפי שנכתב לעייל, המשטרה אינה חפה מאחריות והיא חבה בנזיקין כלפי הנפגעים כתוצאה מרשלנותה. שאלת אחריותה של המשטרה בנזיקין בגין הליכים רשלנים מצידה, תעשה על פי הפסיקה הנוהגת בארץ ובעולם תוך בחינת כל מקרה ומקרה באופן פרטני ולגופו, תוך מתן חופש פעולה לפעולת המשטרה ומתן חיזוק לשיקול דעתה. מסקנה נוספת, העולה מהמאמר היא  שעל המשטרה להיות עם יד על הדופק לדאוג שפעולותיה יובילו לכך שהציבור יוכל לסמוך עליה ועל שיקול דעתה58. ויפים המה הדברים שנאמרו בע"א 1678/01 מ"י נגד משה וייס ואח' 59"אבד הכלח על התפיסה העקרונית הגורפת כי המשטרה חבה אחריות לציבור ולעולם לא לפרטיו.הטלת אחריות על המשטרה במקרים מתאימים מהווה אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של סמכויות המשטרה".

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:

עפ 6471/00 אדורם הר-שפי נ' מדינת ישראל

ת"א 1173/06 ר.ש. נגד מדינת ישראל

פח 7032/06 מדינת ישראל נגד אנואר אחדוש

ת"פ 76/93 מדינת ישראל נגד סלימן אלעביד

הלכת בשירוב- עפ 03 / 10596 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל

פרשת וייס עא 01 / 1678 מדינת ישראל נ' משה וייס ו-3 אח'

1212/02 מ"י נ. ברנס

* יעל לוי הינה עורכת דין ומגשרת, בעלת תואר ראשון ושני במשפטים- אוניברסיטת תל אביב ובמגמת המשך לעבר הדוקטורט. מכהנת כסגנית יו"ר ועדת עו"ד צעירים של לשכת עורכי הדין וחברה בועדות תכנון ובניה, קניין ומקרקעין בהתנדבות.

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.

מסמכים ומקורות רלוונטים: המאמר נשען על ניתוח מכשירים משפטים ומעין משפטים הנוגעים לנושא המאמר המתוארים בספרות המשפטית,בסוציולוגיה,פסיכולוגיה ובכתיבה בתחום הפלילי והנזיקי במשפט.מקורות בולטים הם:

1. James W Osterburg @ Richard H.Ward,2000 "Criminal Investigation-A Method For Reconstructing The past"   

2. העקרונות הכללים לפעילות המשטרה באכיפת החוק בישראל- ההיבט המשפטי פלילים, כרך ב 133-166

3. כרמון מאיר- חוקרים ונחקרים ומה שביניהם, סער תל אביב 2000

4.אמצעי זיהוי וחקירה - קנת נתן וקנת חיים לשכת עורכי הדין 2000

5. Wells Gary L, Small Mark ,Penrod Steven Malpass Roy S. Fulero Solomon.@ Brimacombe C.A.E 1998 "Eyewitness identification procedures :Recommendations for lineups and photospreads" Law and human behavior,vol. 22, 603-647 

6.אוריון גרשון –דיני הודאות וחקירות 1985

7. אמסל טוביה- התשאול בחקירה, תל אביב לימון, תחקירים כלכלים 1990

8.מאיר גלבוע – התשאול כל מה שרצית לשאול אך לא ידעת כיצד ירושלים משטרת ישראל  1995

9.Kassin S.M. Kiechel K. L 1996 " The Social Psychology of False Confessions" Psychological Science, Vol. 7, 125 

10 . גלבוע מאיר- "תחבולות בחקירה והכיסא הזז בקודש הקודשים" הסניגור מס 75 5

11. פלסר ניר- תיחום גבולות השימוש במדובבים משטרתיים סמויים לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מאזני משפט, תשס"ה כרך ג 439

12.ס'נגרו בועז ומרדכי קרמניצר – המשפט החוזר- מציאות או חלום" עלי משפט כרך ביכורים חוברת 1 97-161

13. ס'נגרו בועז " הודאה כבסיסי להרשעה- האומנם מלכת הראיות רו קיסרית ההרשעות? עלי משפט ד' 245

14. מרדכי קרמניצר " הרשעה על סמך הודאה – האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע?" המשפט בטאון בית הספר למשפטים, המכללה למינהל א, 205-216 .

15.רטנר אריה "הרשעתם של חפים מפשע" עבריינות וסטייה חברתית  כרך י"א 7-14 .

16. רטנר אריה "הרשעות שלא בצדק" טעויות במערכת המשפט" פלילים כרך ג 262-266

17. שטרוזמן אורי " הגנת החשוד מפני הודאת שווא" המשפט, בטאון בית הספר למשפטים המכללה למנהל כרך א, 217-224 .

18 Huff  C. Ronald Rattner Arye @ Sagarin Edward 1996 Convicted but innocent Thousand oaks California: Sage pub, inc 

19.שיק בארי וניופלד ,Actual innocence    ניו יורק

20.הטיות שיפוט והחקירה הפלילית, משטרה וחברה גיליון 5 133-163 .

21. ARTICLE: THE CRIMINAL CASES REVIEW COMMISSION AS A STATE STRATEGIC SELECTION MECHANISM

. 42 Am. Crim. L. Rev. 1289, * Copyright (c) 2005 American Criminal Law Review
Fall, 2005   Robert Carl Schehr

22  John Martinez. Wrongful Convictions as Rightful Takings: Protecting "Liberty-Property"

Copyright (c) 2008 U.C. Hastings College of the Law   Hastings Law Journal  February, 2008   59 Hastings L.J. 515

23.                      Copyright (c) 2003 The University of Louisville
Brandeis Law Journal 42 Brandeis L.J. 349,                                     Winter, 2003-04

WRONGFUL CONVICTIONS AND CRIMINAL PROCEDURE

  Kent Roach

24. 19 Emory Int'l L. Rev. 1615, Copyright (c) 2005 Emory University School of Law
Emory International Law Review 

Fall, 2005 COMMENT: ALONE IN THE WORLD: THE UNITED STATES' FAILURE TO OBSERVE THE INTERNATIONAL HUMAN RIGHT TO COMPENSATION FOR WRONGFUL CONVICTIONAL jason Costa

25. Copyright (c) 2009 The Ohio State Journal of Criminal Law
The Ohio State Journal of Criminal Law  Fall, 2009

Symposium: What Criminal Law and Procedure Can Learn From Criminology: Studying Wrongful Convictions: Learning From Social Science+
Richard A. Leo* and Jon B. Gould

26. Copyright (c) 2009 Texas Tech University School of Law
Texas Tech Law Review

Winter, 2009 41 Tex. Tech L. Rev. 561

COMMENT: "THAT'S WHAT SHE SAID": WHY LIMITING THE USE OF UNCORROBORATED EYEWITNESS IDENTIFICATION TESTIMONY COULD PREVENT WRONGFUL CONVICTIONS IN TEXAS
Britton Douglas

27 .Wharton`s Criminal Evidence –Bancroft-Whitney Co. San Francisco, California 94107   

ביבליוגרפיה נוספת בה נעשה שימוש במאמר:

28. פקודת המשטרה [נוסח חדש] התשלא 1971

29. יחזקאלי פ.(2001) בין "משטרה לאומית" ל"משטרה עירונית"- אינטרסים, דרכי פעולה וכיווני התפתחות משטרה וחברה מס' 5 עמ' 71-106.

30.שדמי א. (2001) שיטור עירוני בישראל: הכרח היסטורי בדרך לשיטור חדש, משטרה וחברה, מס' 5  עמ '46-70

31. א' פורת דיני הנזיקין עוולת הרשלנות על פי פסיקתו של בית המשפט העליון מנקודת מבט תיאורטית " ספר השנה של  המשפט בישראל תשנ"ו 373

32.י' גלעד על הנחות עבודה אינטואיציה שיפוטית ורציונלית משפטים כו ( תשנ"ו 295,296 )

33. גלעד יסודות עוולת הרשלנות –י' גלעד "על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי עיוני משפט יד  תשמ"ט 319

34. פס"ד פבל סמירנוב רע"פ 896/07

35. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמב 1982 חקירת המשטרה

36. פקודת ה ראיות [נוסח חדש] התשלא 1971 ראיות מפלילות

37. ספרם של ששי גז, משה רונן המשפט הפלילי

38. סנהדרין ט' ב'

39. חוק העונשין התשלז 1977

40.עפ 65 / 264 ישראל ארצי נ' היועץ המשפטי לממשלה כ (1) 225, עמוד 225

41.פס"ד אודי אדיב

42. דנפ 95 / 2316 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל מט (4) 589, עמוד 591

43. ועדת גולדברג 1993-1994

44. פקודת ה ראיות [נוסח חדש] התשלא 1971

45.,Rogge ,Why Men Confess ,Brooks ,Troubling Confession , G.H. Gudjonsson ,The Psychology of Interorgations ,Confession and Testimony .I. Dennis "Miscarriages of Justice and The Law of Confessions: Evidentiary Issues and Solutions"(1993) Public Law 291    

46. ע"פ 183/78 סלימן סלמן אבו מידג'ם נ. מדינת ישראל פד"י ל"ד (4)533,588,539

47.ע"פ 264/65 ישראל ארצי נגד היועץ, המשפטי לממשלה, פד"י כ' (1) 225

48.ע"פ 467/96 נחום טקסון נגד מדינת ישראל פד"י כ"ד(1) 95

49. ע"פ 154/85 יונה אברושמי נגד מדינת ישראל פד"י מ"א (1) 387

50.פס"ד  טיטוס ארה"ב

51. Hill v. Hamilton –Wentworth Regional Police Services Board 2007 3 S.C.R.129,2007 SCC 41      

52. Brooks v Metropolitan Police Commissioner and others [2005] UKHL 24 

53. עפ 00 / 6471 אדורם הר-שפי נ' מדינת ישראל נו (3) 756,

54. ע"פ 4764/98 נדאל אבו סעדה נ. מ"י, פ"ד נג(1) 832, 838

55.ת"א 1173/06 רגב שובר נגד מדינת ישראל( מחוזי ת"א)

56. פח 7032/06 אנואר אחדוש

57. ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458).

58. עמוס ברנס - מח 96 / 6731 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל נא (4) 241, עמוד 241

59. חנית קיקוס - תפ 93 / 76 מדינת ישראל נ' סלימאן אלעביד [פדאור (לא פורסם) 94 (3) 546

60.הלכת בשירוב- עפ 03 / 10596 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 06 (11) 562],

61. פרשת וייס עא 01 / 1678 מדינת ישראל נ' משה וייס ו-3 אח' נח (5) 167, עמוד 168-169

62. פרשת ד.-  ת"א 50171-05 ד. ת. ואח' נ. מדינת ישראל

63. נתוני  הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה- משטרת ישראל סטטיסטי קל 100 1999-2008

64. בפס"ד 1212/02 מ"י נ. ברנס ביהמ"ש בנצרת

65. סדר הדין הפלילי- מהדורה שניה, משה שלגי, צבי כהן הוצאה לאור בע"מ ירושלים תשס"א 2000. 

66.חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמד 1984 משפט חוזר[ב/9(א)-(ג)] [תיקון התשמ"ו (מס' 3),

68. מח 96 / 7929 אחמד קוזלי נ' מדינת ישראל נג (1) 529

69. סעיף 696 לחוק הקוד הפלילי - קוד הפרוצדורה הפלילית הצרפתית

70. הועדה לעניני ביקורת המדינה מיום 19.5.2004

71. Code de Procedure Penale

72.בג"צ 1524/01 יעקב גור אריה נגד הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו פ"ד נה(4)267

73. רות גביזון שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק(תשנ"א)עמ' 429 ואילך וראה בג"צ 2534/97 יהב נגד פרקליטת המדינה, פ"ד נ"א (3) 39.

74. בגצ 91 / 64 סלים חילף נ' משטרת ישראל מז (5) 653,

75. עא 81 / 337 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל לח (3) 337, עמוד 338

76.מ"ח 6148/95 עזריה נגד מדינת ישראל פ"ד נ"א (2)334,354

77.סעיפים 7א עד 7ו לפקודת הנזיקין

78 . עא 83 / 243 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון לט (1) 113, עמוד 115-117

79.סעיף 80 לחוק העונשין- תשל"ז

80. תא 98 / 2290 עליזה ריינס נ' מדינת ישראל סג (1) 49,

81. חוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמד 1984 סעיף31 לחוק בתי המשפט (ג)    

82. סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים ), התשנ"ו-1996.

83.חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

84.הצעת חוק של ח"כ זאב ניסים מש"ס הונחה על שולחנה של הכנסת ביום ה14.6.10-פ/2458/18 הצעת חוק לפיצוי, התש"ע 2010 

85. ע"א 04 / 2140 עזבון המנוח אמיר אליקשווילי נ' מדינת ישראל / משטרת ישראל [פדאור (לא פורסם) 07 (16) 715], פס"ד ניתן ביום ה11.4.2007, כ"ג בניסן, תשס"ז-

86.                                             White v  Beasley 552 N.W. 2d 1 (1996).  [

87Oosman V .United Kingdom (1998), 29, EHRR 245 .

88.   West Yorkshire [1989] AC 53    Hill v. Chief Constable of

89.   Doe  v. Metro. Toronto (Municipality) Commissioners of Police (1998) [18], at pp. 519, 524) [18](3d) 487. O.R  

Hill v. Hamilton –Wentworth Regional Police Services Board 2007 3 .90  ..S.C.R.129,2007 SCC 41     

91. פרופ' גלעד " האחריות בנזיקין של רשויות ועובדי ציבור", שם בעמ' 352-353. 

92. ע"א 243/83 עירית ירושלים נגד גורדון (1) בעמ' 134

93.ע "א 377/81 בוסקילה נגד מדינת ישראל פ"ד לח (3) 337 בעמ' 346

94. מאמר" אחריותה נזיקית של המשטרה בגין אי מניעת פשע( אתר פסק דין-24.5.10 ) וגיליון 233 של בטאון המשטרה "כאחוז כדור ברזל" – יעל לוי, עו"ד