בני זוג נפרדו לאחר זוגיות ממושכת למדי. בהליך הנוגע לגורל הנכס שקיבלה האישה בירושה מאמה, קבע ביהמ"ש שהוא יישאר בבעלותה הבלעדית ולא יחולק ביניהם
שנות הנישואים הרבות לא עזרו: גבר שנפרד מאשתו לאחר למעלה מיובל שנים ביחד לא יקבל נתח מדירתה – כך נקבע לאחרונה בבית המשפט למשפחה בבאר שבע. מדובר בנכס שקיבלה האישה בירושה, כשלדברי השופט אריאל ממן לא הוכחה לגביו כוונת שיתוף. בתוך כך נקבע כי מאות אלפי שקלים שהפקידה האישה לחשבון שפתחה בעקבות מות אימה יישארו אף הם בבעלותה, ולא יאוזנו.
התובע והנתבעת התחתנו בשנת 1960 והביאו לעולם שני ילדים. בתחילת שנות האלפיים הלכה אם האישה לעולמה, כאשר שני ילדיה – הנתבעת ואחיה – ירשו את דירתה. בחלוף מספר שנים חתמו שני היורשים על הסכם שלפיו האישה תרכוש את חלקה של אחיה בנכס, תמורת 37,500 דולר. בכך היא הפכה לבעלת הזכויות הבלעדית בדירת הירושה. פעולה נוספת שעשתה האישה בעקבות פטירת אמה הייתה לפתוח חשבון בנק ייעודי, אליו הופקדו כספי ירושה בסך 400,000 שקל.
בשלב מסוים יחסי הצדדים התערערו ולאחר 56 שנות נישואים, באוקטובר 2016, הם נפרדו. בהמשך הם ניהלו הליך רכושי שנגע, בין היתר, לדירת וחשבון הירושה. לטענת הבעל, קיימת כוונת שיתוף ספציפית הן ביחס לדירת הירושה והן לגבי חשבון הבנק, ומשכך יש לחלק את הנכסים הללו שווה בשווה בין הצדדים.
האישה, מצדה, כפרה בטענות הפרוד והתעקשה שנכסיה אינם משותפים. ספציפית לגבי הדירה הדגישה שהיא נרשמה בטאבו על-שמה בלבד ושבעלה לשעבר כלל לא צורף כצד להסכם המכר, כך שהמסקנה היא שמדובר בנכס שאינו בר חלוקה.
הודה בהעדר שיתוף
בכל הנוגע לדירה הסביר השופט שאין מחלוקת בין הצדדים כי היא ניתנה לאישה בירושה, כך שמדובר ב"נכס חיצוני" אשר כברירת מחדל אינו משותף. מסקנת השופט הייתה שהבעל לא הוכיח כוונת שיתוף לגבי הדירה, כך שהוא אינו זכאי למחציתה.
"התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ולא הביא ראיות שיש בהן כדי לבסס טענותיו", כתב השופט והוסיף: "הנתבעת הוכיחה כי התובע לא היה מעורב ברכישה כלל, לא היה שותף לרכישה ואף לא ידע מהם הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת בגין רכישת מחצית הדירה".
כחלק מניסיונו להוכיח כוונת שיתוף טען הבעל שהוצאות שיפוץ שנערך בדירה יצאו מכספים משותפים, אלא שלדברי השופט הוא נמנע מלצרף אסמכתאות אשר יתמכו בטענתו. יתרה מכך, האישה הציגה הוכחות נוגדות שלפיהן סמוך לשיפוץ היא משכה סכומים משמעותיים מחשבון הירושה, כלומר כספים שאינם משותפים לצדדים.
אם בכך לא די, נימק השופט, הרי שהבעל אישר במהלך המשפט כי דירת הירושה לא הייתה "הקן המשפחתי" של הצדדים, אלא הם התגוררו ביישוב אחר, באופן המחליש את טענתו לשיתוף. בנוסף, האיש הודה כי נושא רישום דירת הירושה גם על-שמו לא עלה בשיחותיו עם פרודתו, וזאת בניגוד לנכס אחר שכן נרשם על-שם שניהם בטאבו, כשלדברי השופט מדובר, למעשה, בהודאה מצדו לגבי העדר שיתוף ביחס לדירת הירושה.
לפיכך, ומשלא הוכחה כוונת שיתוף ביחס לדירה, קבע השופט שהיא שייכת לאישה בלבד. למסקנה דומה הוא הגיע גם ביחס לחשבון הבנק, כשלדבריו כספי הירושה שהופקדו בו אינם משותפים אלא שייכים לנתבעת בלבד.
בנסיבות אלה חויב הבעל לשלם לפרודתו הוצאות משפט בסך 70,000 שקלים.
- ב"כ התובע: עו"ד מור בר אור
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אהוד לוי
עו"ד שמואל גרוס
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.