מסעדת "רוי" באשדוד, טענה שהתובע אירח חברים במסעדה ולא רשם בקופה את המזון שאכלו. השופט הבהיר שגם פיטורים מסיבות ענייניות לא שוללים פיצויים וזכות לשימוע. בנוסף נפסק פיצוי ניכר עבור שעות נוספות.
בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע קיבל באחרונה את תביעתו של עובד-לשעבר במסעדת "רוי" באשדוד, ופסק לזכותו פיצויים בסך כ-173,000 שקל. השופט משה טוינה שוכנע כי בתקופה מסוימת התובע לא קיבל תשלום מספק עבור שעות נוספות, וכן כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים ופיצויים בגין פיטורים ללא שימוע.
התובע, המתגורר במזרח ירושלים, טען כי עבד במטבח המסעדה במשך כחמש שנים, עד שפוטר בדצמבר 2012 באופן מיידי, בלי הודעה מוקדמת ובלי פיצויי פיטורים – לטענתו בשל מחלה שגרמה לו להיעדר מהעבודה.
תביעתו הוגשה נגד שתי חברות שהפעילו את המסעדה בתקופות שונות, וכן נגד בעל החברות (אותו אדם). התובע אף טען בין היתר כי לא קיבל שכר עבור שעות נוספות, אף שעבד כ-302 שעות מדי חודש.
מנגד, הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי פיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת, כיוון שפוטר לאחר שהתברר כי אירח חברים במסעדה, מבלי שהמזון שסופק להם הועבר דרך קופת המסעדה.
לגבי השעות הנוספות נטען בין היתר כי מדובר בטענות חסרות בסיס שכן תלושי השכר שהונפקו לתובע שיקפו הסכמה שלפיה השכר כלל שעות נוספות.
"ענישה בלתי מידתית"
השופט טוינה שוכנע כי פיטורי התובע נעשו ממניעים ענייניים, מאחר שהוא אכן הפר את נהלי המסעדה המחייבים רישום של כל דבר אוכל או שתייה שיוצא מן המטבח, על מנת לשמור על הכללים מול רשויות המס ולקיים בקרה על השימוש במצרכים במסעדה. בנסיבות אלה השופט דחה את טענת התובע לפיטורים מחוסר תום לב או בעקבות מחלה.
עם זאת, ובהתחשב בעובדה שהתברר כי תובע שילם את מחיר הארוחה של חבריו, השופט קבע כי "שלילת פיצויי הפיטורים והזכות להודעה מוקדמת, הינה ענישה בלתי מידתית בהתחשב בתקופת העסקתו של התובע וחומרת המעשה".
בנוסף, השופט סבר כי אף שספק אם שימוע היה מועיל לתובע, לנוכח מדיניות המסעדה – הלגיטימית לכשעצמה – שלא להעסיק עובדים החשודים בחוסר אמינות, הדבר אינו מונע מהתובע פיצויים על כך שפוטר ללא שימוע.
בכל הקשור לשעות הנוספות, לאחר שניתח את הראיות השופט שוכנע כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות, אך רק על התקופה שבין תחילת ההעסקה ועד לאוקטובר 2010, אז עברה הבעלות מהנתבעת הראשונה לנתבעת השנייה.
בכל הקשור לתקופה שבין אוקטובר 2010 ועד סוף 2012, השופט קיבל את גרסת הנתבעות שלפיה סוכם עם התובע על מתכונת קבועה של תשלום סכומים גלובליים עבור שעות נוספות, כך שהשכר שיקף אותן והכל בידיעת התובע, גם אם הדבר לא צוין מפורשות בתלושי השכר.
בסיכומו של דבר, השופט חייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצויים בסך כולל של כ-173,000 שקל, מהם כ-135,000 עבור גמול שעות נוספות, והיתר עבור פיצויי פיטורים ופיטורים שלא כדין. בנוסף, הנתבעות חויבו לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 7,500 שקל – סכום נמוך בהתחשב בעובדה שהתובע תבע כ-560,000 שקל כך שחלק ניכר מתביעתו נדחה.
בתוך כך נדתחה תביעת התובע לחייב אישית את הנתבע השלישי – בעל החברות הנתבעות – בחיובן. השופט הסביר שלא הוכח שימוש לרעה בחברות, וחילוקי דעות בין מעסיק לעובד אינם מצדיקים כלשעצמם "הרמת מסך" בין החברה המעסיקה לבין בעליה.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אחז אגם
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.