נכסי קריירה (וגם קצת על אופציות) - ישראל לעומת ארה"ב

מבוא

נכסי קריירה הם מבין הנכסים החשובים ומשמעותיים ביותר מהבחינה הכלכלית אצל מרבית האנשים. כאשר מדובר בבני זוג, לא אחת מקריב צד אחד את התפתחותו המקצועית והכלכלית האישית (קרי: כושר השתכרותו האישי), לטובת התפתחותו המקצועית והכלכלית האישית של בן/בת זוגו. "הקרבה" זו נעשית, בדרך כלל מתוך תפיסת הקשר הזוגי כ"יחידה כלכלית משותפת", בה בני הזוג נוקטים במאמץ משותף לקיים חיי משפחה ולהשתדרג כלכלית בעת ובעונה אחת. אך מה קורה כאשר בני הזוג מתגרשים? בשנים האחרונות הוכרה בפסיקה הישראלית הזכות לחלוקת נכסי הקריירה בין בני הזוג עם סיום מערכת הנישואין, מתוך מגמה ליצור "איזון" ביחס ליכולת ההשתכרות השונה של כל אחד מבני הזוג, אולם המחוקק בישראל טרם אמר את דברו בנושא. בעוד שבישראל המדובר הוא ב"מהפכה" שהחלה לפני כשלוש שנים בלבד הרי שבארה"ב, סוגיית נכסי הקריירה נדונה בפסיקה כבר לפני למעלה מ-25 שנים ובעקבותיה פותחה במדינות השונות שבארה"ב פסיקה ענפה ואף חקיקה ספציפית בתחום זה. רוב, אם לא כל, הנושאים בהם מתחבטים כיום בתי המשפט בישראל בפעם הראשונה, כבר נבחנו, לובנו וגובשו להלכות ממוסדות ומוכרות במערכת המשפט האמריקאית. לפיכך, רצוי ואף מומלץ לכל מי שעוסק בנושא זה להכיר את ההלכות ה"מבושלות" וה"בשלות" הנהוגות מזה שנים רבות בתחום זה בבתי המשפט שבארצות הברית.

מהם נכסי קריירה?

נכסי קריירה הינם נכסים שאינם נראים לעין וערכם אינו נמדד על פי הקריטריונים הרגילים (כגון דירה, רכב, חשבון בנק, זכויות פנסיה וכדומה), אלא המדובר למעשה ב"כושר ההשתכרות" של אדם. נכסי קריירה משקפים את העליה ב"יכולת ההשתכרות" של אדם עקב לימודים, רכישת מקצוע, רכישת תואר, יצירת מוניטין (שם טוב) וכדומה.

נכסי קריירה כנכסים ברי איזון

בשנים האחרונות ניכרת מגמה ברורה בבתי המשפט בישראל ליצירת שיוויון בחלוקת המשאבים בין בני הזוג ומתוך כך צמחה גם ההכרה בנכסי הקריירה כבנכסים ברי חלוקה ואיזון בין בני הזוג. ביום 26.8.2007 ניתן פסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון (בע"מ 4623/04) בו נקבע לראשונה בישראל כי, ככלל, יש לכלול "נכסי קריירה" שצבר בן זוג במהלך הנישואין, כנכסים ברי חלוקה בין בני הזוג עם פקיעת הנישואין. (פסה"ד ניתן על ידי המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט אליעזר ריבלין, אליו הצטרפו כבוד השופטים מרים נאור ואליקים רובינשטיין).

בפסק דין תקדימי זה נקבעו היתדות להלכות המתפתחות במשפט הישראלי ביחס לנכסי הקריירה וכדלקמן:

• נכסי קריירה הינם נכסים ברי איזון;
• ההכרה בנכסי הקריירה כבנכסים ברי חלוקה איננה משעבדת את בעל הנכס לבן/בת זוגו;
• אין המדובר בחלוקה של נכסים עתידיים שטרם באו לעולם;
• גם אם ההכרה בנכסי הקריירה כברי איזון עלולה לגרום להמשך הקשר הכלכלי בין בני הזוג הפרודים אין בכך כדי לשלול את הזכות לאיזונם;
• האיזון ייעשה אך ורק ביחס לפער ההשתכרות שנוצר בין בני הזוג תוך כדי מהלך תקופת הנישואין ועקב הנישואין;

אלמנטים נוספים שיובאו בתחשיב האיזון: משך הנישואין, גיל בני הזוג, הפרשי השכר, אופק השתכרותם, רמת ההשכלה, צבירת הנסיון והמוניטין, וכן מידת הוויתור שעשה בן הזוג האחר.

התפתחות הפסיקה בישראל

לאחר מתן פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון (בע"מ 4623/04) בשנת 2007, המשיכו בתי המשפט בישראל, לרבות בתי הדין הרבניים, לפתח את ההלכות המכירות בנכסי הקריירה כבנכסים ברי חלוקה בין בני הזוג עם פקיעת הנישואין. ראה לעניין זה: ע"מ (חיפה) 740/08 פלוני נ' פלונית.

בנוסף היו מקרים בהם נדחתה תביעת בן/בת הזוג לזכויות ב"נכסי הקריירה" של הצד השני- בעיקר בנימוק שבאותם מקרים ספציפיים לא התקיימו התנאים המחייבים את חלוקת נכסי הקריירה בין שני בני הזוג. ראה לעניין זה: תמ"ש (ים) 27170/06 ו' א' ואחרים נגד ו' א'; תמ"ש (ת"א) 85651/97.

נכסי קריירה בארצות הברית

הכרת המשפט הישראלי בנכסי הקריירה כבנכסים ברי איזון עם פקיעת הנישואין הינה מגמה מבורכת אולם כאמור, מצויה בחיתוליה לעומת ההלכות הממוסדות הקיימות בארה"ב מזה שנים רבות.

המהפכה במצב המשפטי בישראל הינה יציר הפסיקה בלבד. השינוי אינו מעוגן בחוק או בהלכה המחייבת את כל השופטים הדנים בסוגיות אלו ולפיכך, ההכרעה השיפוטית תלויה, בין היתר, בתפיסתו ובהשקפת עולמו האישית של כל שופט. ההלכות בסוגיה זו מתפתחות בקצב מסחרר ובתי המשפט בישראל נדרשים מדי יום, להתמודד עם סיטואציות מורכבות וייחודיות חסרות תקדים בישראל.

לאור העובדה שהמדובר במגמה חדשנית אשר מתפתחת בקצב מסחרר כאמור, נודעת חשיבות יתרה להכרת ההלכות הממוסדות בנושא זה כפי שהן קיימות, מזה שנים רבות, בארצות הברית.

הפסיקה בארה"ב

כמו בישראל, הרי שגם ברוב מדינות ארה"ב מקובלת חלוקה שיוויונית של הרכוש שנצבר על ידי בני הזוג במהלך תקופת הנישואין, וגם בארה"ב מוכרת התפיסה על פיה, חלוקה שוויונית אין משמעותה חלוקה שווה בהכרח. ("Equitably does not mean equally"). להבדיל מהמצוי במדינת ישראל, ברוב מדינות ארצות הברית, הקריטריונים הספציפיים על פיהם תיעשה חלוקת הרכוש בין בני הזוג מוסדרים בחקיקה.

במדינת ניו יורק, למשל, קובע החוק הרלוונטי (Domestic Relation Law) שלושה-עשר פרמטרים ספציפיים שעל בית המשפט לבחון בבואו לדון ולהכריע בשאלת חלוקת הרכוש (כל הרכוש, ולא רק נכסי הקריירה) בין בני זוג, ואלו הם:

1. ההכנסה והרכוש שהיה לכל אחד מן הצדדים ביום הנישואין וביום הגשת התביעה לגירושין.
2. אורך תקופת הנישואין, הגיל ומצבו הבריאותי של כל אחד מן הצדדים.
3. הצורך של ההורה המשמורן להחזיק או להיות הבעלים של בית המגורים ולהשתמש או להיות הבעלים של תחולתו.
4. אובדן זכויות בירושה ובפנסיה עקב פקיעת הנישואין מיום פקיעת הנישואין.
5. פסיקת מזונות אשה. (בניו יורק, ובשאר מדינות ארה"ב, להבדיל מבישראל, אישה בעיקרון זכאית למזונות אישה גם לאחר פקיעת הנישואין).
6. כל התרומות הישירות או העקיפות של בן הזוג שאיננו רשום כבעלים, לרבות על ידי תרומותיו כהורה, כבן זוג וכמנהל משק בית, לרכישת בית המגורים, הקריירה או הפוטנציאל הגלום בקריירה של בן הזוג השני.
7. הנזילות או אי הנזילות של רכוש בני הזוג.
8. הנסיבות העתידיות הסבירות של כל אחד מבני הזוג.
9. הקושי בהערכת שוויים של נכסים וזכויות והיכולת הכלכלית לשמור על נכס כזה חופשי מתביעות והתערבויות מטעם הצד השני. (המדובר במיוחד בנכסים עסקיים).
10. ההשלכות המיסויות על כל צד.
11. העלמת או בזבוז נכסים על ידי מי מהצדדים.
12. העברת נכסים או שיעבוד נכסים ללא קבלת תמורה הולמת כ"הכנה לתביעת הגירושין".
13. כל אלמנט נוסף שבית המשפט יכריז עליו באופן במפורש כאלמט שיש לכלול בין הפרמטרים שיש בהם להשפיע על חלוקת הרכוש. (למשל שאלת ה"אשם" בגירושין).

יש לשים לב לכך, שלמרות שהפרמטרים השונים, אותם על בית המשפט לקחת בחשבון בבואו להכריע בשאלת חלוקת הרכוש בין בני זוג, מוסדרים בחקיקה, עדיין נותר בידי בית המשפט שיקול דעת רחב וגמישות מרובה ביחס למשקל שבית המשפט יכול לייחס לכל אחד מהפרמטרים הנ"ל. יחד עם זאת, בעת מתן ההחלטה, השופט מחוייב להתייחס לכל אחד מהפרמטרים הנ"ל בגוף החלטתו.

הפרמטרים המוסדרים בחקיקה ביחס לחלוקת הרכוש בין בני זוג מיושמים גם על "נכסי הקריירה" שנצברו במהלך שנות הנישואין כגון: תואר אקדמי, רשיון מקצועי, פרקטיקה מקצועית, עסק, שותפויות ומוניטין. בעוד שבתי המשפט בישראל התמודדו עד לא מזמן עם השאלה המקדמית, האם בכלל יש להכיר בנכסי הקריירה כבנכסים ברי איזון, הרי שבמדינות ארצות הברית, שאלה זו הוכעה כבר לפני למעלה מ – 25 שנים. ראה למשל את פסק הדין המנחה בעניין אובריין משנת 1985, (O’Brien v. O’Brien, 66 NY2d 576, 498 NYS2d 743 (1985)), בו פסק בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק באופן חד משמעי, שאינו משתמע לשתי פנים ושאין עליו עוררין, שרשיון מקצועי שנרכש במהלך הנישואין הינו נכס משותף בר איזון בין הצדדים. מאז ההחלטה העקרונית בעניין אובריין, שניתנה לפני למעלה מ – 25 שנים כאמור, התמודדו בתי המשפט שבמדינת ניו יורק עם שאלות סבוכות ומורכבות ביחס לאופן שבו יאמד שוויים של נכסי הקריירה, מהי שיטת החישוב המועדפת, מה כן יחשב כנכס קריירה בר-איזון ומה הינו תוצר אישי של יכולתו הגבוהה של אדם ועל כן אין להחשיבו כנכס קריירה בר-איזון, מה מעמדו ומה ערכו של רשיון מקצועי שנשלל או שפג תוקפו, מה היקף חובת הגילוי ביחס ל"נכסי הקריירה" (במיוחד כאשר מדובר בעסק או שותפות השייכת למספר אנשים וביניהם אחד מבני הזוג), מהם יחסי הגומלין שבין הרשיון המקצועי והפרקטיקה המקצועית שהוקמה תוך מימושו (האם מדובר בשני נכסים נפרדים בעלי ערך עצמאי כל אחד או שמא עם הקמת הפרקטיקה נכס הרשיון התמזג ונבלע בתוך הפרקטיקה), מה דינו של רשיון מקצועי שהוכר גם במדינה אחרת, ועוד ועוד שאלות בהן התחבטו בתי המשפט בניו יורק תוך יצירת הלכות בשלות וממוסדות בתחום מורכב זה.

תחום נוסף ומורכב לא פחות עמו התמודדו בתי המשפט בארה"ב הוא אופן הערכת שוויין ואיזונן בין בני הזוג של אופציות שניתנו לאחד מבני הזוג במסגרת חבילת ההטבות שבמקום עבודתו. נושא סבוך זה המצדיק כתיבת מאמר בפני עצמו, יוזכר אף הוא להלן, בתמציתיות.

פרקטיקה מקצועית

ראשית וכאמור, על פי הדין החל במדינת ניו יורק, פרקטיקה מקצועית (משרד עורכי דין, משרד רואי חשבון, קליניקה רפואית וכיוצ"ב), שהוקמה במהלך הנשואין היא רכוש משותף שיש לאזן בין בני הזוג. כמו כן, על פי ההלכות הממוסדות בני יורק, כאשר מדובר בפרקטיקה שהייתה קיימת עוד ערב הנישואין, הנכס המשותף שיש לאזנו בין בני הזוג עם פקיעת הנישואין הוא שווי עליית הערך של הפרקטיקה במהלך תקופת הנישואין.

אופן הערכת שוויה של פרקטיקה מקצועית והיקף חובת הגילוי

במדינת ניו יורק אין למעשה מחלוקת בשאלה האם פרקטיקה מקצועית היא נכס בר איזון אם לאו. המחלוקת בבתי המשפט בניו יורק ובשאר מדינות ארה"ב היא לגבי השיטה החשבונית על פיה יש להעריך את שווי הפרקטיקה בכללותה (אם הוקמה בשנות הנישואין) או שווי עליית ערך הפרקטיקה במהלך שנות הנישואין (אם הוקמה טרם הנישואין).

בפסק הדין המנחה ברנס נגד ברנס, שניתן בשנת 1994 על ידי בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק, (Burns v. Burns, 84 NY2d 369, 618 NY2d 761 (1994)), נקבע כי אין להגביל את הערכת שווי האינטרס שיש לשותף במשרד עורכי דין לבדיקת חשבון הכנסותיו מהמשרד אלא יש לחייב את משרד עורכי הדין בגילוי מלא וכולל של הכנסות והוצאות כלל המשרד, כלל נכסי המשרד וכלל הזכויות, ההתחייבויות והתקבולים של המשרד, על מנת לאפשר לבן הזוג התובע את האיזון להעריך את מלוא הזכויות שיש לבן זוגו השותף במשרד עורכי הדין.

בפסקי דין מאוחרים יותר נדונו בהרחבה שיטות חישוב שונות להערכת שווי הפרקטיקה או האינטרס של בן הזוג בפרקטיקה מקצועית. בפסק הדין בעניין פינקלסון נגד פינקלסון ( Finkelson v. Finkelson, 239 AD2d 174, 657 NYS2d 629 [1^st Dept. 1997] ), הוערך חלקו של שותף במשרד עורכי דין על בסיס חשבון המשיכות והפנסיה של השותף וחשבון נכסי המשרד. (The Withdrawal/Retirement Account and the Capital Account).

שיטות חישוב נוספות שהוכרו על ידי בתי המשפט בניו יורק ובשאר מדינות ארה"ב הן שיטת ה – Capitalization of Earnings Methodושיטת ה – Net Assets Method. שיטות אחרות בהן נעשה שימוש היא למשל השיטה בה נמדד ערך האינטרס שיש לשותף במשרד עורכי דין על פי הזכויות המגיעות למשפחתו עקב מותו בהתאם לקבוע בהסכם השותפות או שיטת ה- Excess Earnings Method המקובלת בקביעת גדילת שווי הפרקטיקה המקצועית בתקופה ספציפית (תקופת הנישואין). (ראה – דגלאס נ' דגלאס – Douglas v. Dauglas, 281 A.D.2d 709, 722, N.Y.S. 2d 87 [3rd. Dept. 2001] ).

בתי המשפט בארה"ב נותרו חלוקים ביחס לשאלות באיזה שיעור וביחס לאיזו תקופה של השתכרות יש לבסס את הערכת שווי האינטרס בפרקטיקה תוך יישום שיטות החישוב הנ"ל.

תחום זה של הערכת השווי הכלכלי של פרקטיקה מקצועית וגזירת השווי הכלכלי של שותף בפרקטיקה מקצועית מצריך הכנה מרובה. יש לשקול ולאמוד בדקדקנות מרובה לא רק את אופי ורמת תרומתו של בן הזוג השני להתבססותה וגדילתה של הפרקטיקה המקצועית אלא גם את המשתנים השונים המשחקים תפקיד מכריע בהערכת שוויה של הפרקטיקה כגון: מוניטין, שם טוב, הכנסות קיימות והכנסות עתידיות, הטבות לעובדים, זכויות, אופציות, התחייבויות, הוצאות, נכסים וכיוצא באלה משתנים שיש לקחת בחשבון לצורך הערכת שוויה הכולל של הפרקטיקה המקצועית.

הערכת שווים של תארים אקדמאים ורשיונות מקצועיים

בפסק הדין המנחה משנת 1985 בעניין אובריין נ' אובריין (O’Brien v. O’Brien, 66 NY2d 576, 498 NYS2d 743 (1985) ), נקבע באופן חד משמעי שרשיון מקצועי שנרכש במהלך הנישואין הינו נכס משותף בר איזון בין הצדדים. בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק דחה את הטענה ש"רשיון מקצועי" איננו נכס ועל כן איננו יכל להיות נכס משותף בר איזון.

בעניין מק'גאון נ' מק'גאון (McGowan v. McGowan, 142 AD2d 355, 535 NYS2d 990 (1988)), נפסק, על בסיס הנימוקים שבעניין אובריין, שגם תואר אקדמאי ששנרכש במהלך הנישואין הוא נכס משותף בר איזון.

ההלכות על פיהן הוכרו תארים אקדמאים ורשיונות מקצועיים כנכסים ברי איזון המשיכו להתפתח ומתוכן התפתח המושג "עליית כושר ההשתכרות" –Capacity Enhanced Earning , המבטא למעשה את הנכס המשותף אותו יש להעריך ולאזן בין בני הזוג.

כך למשל, נפסק שרופא שרכש את תוארו ורשיונו לעסוק ברפואה בברית המועצות עוד טרם הנישואין, ורכש לאחר מכן רישיון לעסוק ברפואה במדינת ניו יורק תוך כדי נישואין, רכש למעשה נכס משותף בר איזון ואשר יש להעריכו על ידי השוואת יכולת השתכרותו כרופא בברית המועצות לעומת יכולת השתכרותו כרופא במדינת ניו יורק. (Lipovsky v. Lipovsky, 271 AD2d 658, 706 NYS2d 185 [2nd Dept. 2000]).

יחסי הגומלין שבין שווי התואר האקדמי/הרשיון המקצועי ובין שווי הפרקטיקה המקצועית

מה קורה כאשר בן זוג רכש תואר אקדמי או רשיון מקצועי וגם הקים פרקטיקה משגשגת במהלך הנישואין?

האם על בית המשפט להעריך ולאזן הן את שווי הרשיון המקצועי (אלמנט עליית כושר ההשתכרות) והן את שווי הפרקטיקה המקצועית או שמא, ערך הרשיון המקצועי מתמזג ו"נבלע" בתוך ערך הפרקטיקה המקצועית?

לאורך כשבע שנים נהגו בתי המשפט בניו יורק לקבוע, כי לאחר פרק זמן מסויים ערכו הייחודי של הרישיון המקצועי (או התואר האקדמי) התמזג ונבלע בתוך הפרקטיקה המקצועית ואין לראות בו יותר כב"נכס" בעל ערך בפני עצמו. הלכה זו נדחתה בשנת 1995 על ידי בית המשפט לערעורים של ניו יורק בעניין מקספארון נ' מקספארון (McSparron v. McSparron, 87 NY2d 275, 639 NYS2d 265 (1995)).

פסק הדין בעניין מקספארון סקר בהרחבה את פסיקות בתי המשפט בשאלת הערכת שווי הרשיון המקצועי, הפרקטיקה המקצועית והקשר שבין השניים. פסק הדין הצביע על הסיטאציות הבעייתיות והתוצאות הבלתי אחידות אליהן הגיעו בתי המשפט השונים עקב החלת ויישום התיאוריה על פיה עם השנים, ערך הרשיון המקצועי "נבלע" בתוך ערך הפרקטיקה המקצועית.

בין היתר, סקר בית המשפט מקרים בהם הוחלט כי פרקטיקה בת שנתיים היא "צעירה" מדי כדי להכיל בתוכה את ערך הרשיון המקצועי, או מקרים בהם ערך הרשיון לא התמזג עם הפרקטיקה, כי בעל הרשיון סגר ופתח פרקטיקות במקומות שונים (כך שרשיון שכבר נבלע בפרקטיקה הישנה קיבל ערך חדש ומחודש עם פתיחת הפרקטיקה החדשה). כמו כן, נדונו בפסק הדין מקרים בהם בתי המשפט הכירו בתיאוריית ההתמזגות ויחד עם זאת התייחסו ל"עליה בכושר ההשתכרות" עקב רכישת הרישיון המקצועי כאל רכיב בעל ערך העומד בפני עצמו. לפי שיטה זו, אגב, האפקט היחיד של תיאוריית המיזוג היה בכך שבתי המשפט השתמשו בשכר שהרוויח בעל הרשיון בפועל, כדי לחשב את עליית כושר השתכרותו במקום להעריך את העלייה בכושר השתכרותו על פי הנתונים הסטטיסטיים צופי פני העתיד ביחס לבעל מקצוע דומה ממוצע.

בית המשפט בעניין מקספארון מתח ביקורת על תיאוריית ההתמזגות בציינו, שעל פי תיאוריה זו, הרשיון מאבד את ערכו הייחודי כנכס בעל ערך שיש לאזנו בין בני הזוג דווקא במקרים בהם נכס זה אכן סייע בפועל בידי בעליו לפתח ולקדם את הקריירה האישית שלו. בית המשפט הביע דעתו, שזה "מוזר" ו"בלתי הגיוני" לראות בנכס בר איזון כנכס שלעיתים "נעלם" ולעיתים "חוזר לצוף מעל פני השטח" בשנית ומקבל ערך מחודש, והכל בהתאם לתהפוכות הקריירה של בעל הרשיון. בית המשפט סירב בתוקף לקבל את ההשלכות של תיאוריית ההתמזגות על הלכת אובריין, לפיה ההכרה בערכו של הרשיון המקצועי כבנכס משותף בר איזון מוגבלת רק למקרים בהם הנכס (הרשיון) נרכש לאחרונה. בית המשפט קבע, שצמצום כזה של הלכת אובריין הוא מנוגד לתפיסה העקרונית והשוויונית על פיה יש לאזן בין הצדדים את כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין.

בית המשפט בעניין מקספארן הכריע, כי יש לבטל את תיאוריית ההתמזגות לטובת הגישה על פיה יש להכיר בערכו העצמאי של הרשיון המקצועי תוך הערכת שוויו באופן שימנע איזון כפול (או פיצוי כפול). דהיינו: עליית כושר ההשתכרות עקב קבלת הרשיון המקצועי ממשיכה להתקיים לאורך כל הדרך אך יתכנו מקרים בהם ערכה יהיה מינימאלי. דהיינו: כאשר הפוטנציאל הכלכלי הגלום ברשיון מוצה, במלואו או בחלקו, ערכו העצמאי של הרשיון אמנם ממשיך להתקיים אך שוויו עשוי להשתנות בהתאם לרמת מיצויו במקרים המתאימים.

שיטת החישוב

לאור הלכת מקספארון, שיטת החישוב של שווי הרשיון המקצועי נעשית מורכבת יותר ככל שחולף יותר זמן מעת קבלת הרישיון ומיצויו בפועל של הפוטנציאל הכלכלי הטמון ברשיון. כאשר מדובר בהערכת שווי רשיון שהתקבל לפני זמן קצר יחסית, שיטת החישוב היא פשוטה ונעשית על ידי ההשוואה בין ההכנסה הממוצעת של בוגר קולג' לאורך שנות העבודה העתידיות הצפויות לו, לבין ההכנסה הממוצעת של אדם בעל רשיון מקצועי זהה לאורך שנות העבודה העתידיות הצפויות לו, כאשר מפחיתים את הערך הראשון מהערך השני ועורכים היוון לערכים עכשוויים.

כאשר מדובר ברשיון שהתקבל לפני זמן רב יותר ובעל הרשיון כבר ניצל, ולו בחלקו, את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בו, שיטת החישוב של העליה בכושר ההשתכרות תתבסס על הנתונים האישיים והעלייה בפועל בשכרו של בעל הרשיון.

כאשר בעל הרשיון הינו גם הבעלים של פרקטיקה יש לוודא שהערך שניתן לרשיון המקצועי לא יובא בחשבון בשנית בעת הערכת שווי הפרקטיקה.

במדינות ארה"ב ובמדינת ניו יורק בפרט, בהן מקובל לפסוק מזונות לבן/בת הזוג גם לאחר הגירושין (המחושבים, בין היתר, בהתאם לרמת כושר ההשתכרות של בן הזוג המשלם), נודעת חשיבות יתרה לוודא שלא תיווצר כפילות תשלום נוספת על ידי פסיקת סכום מזונות גבוה יותר המגלם בתוכו את כושר ההשתכרות הגבוה של משלם המזונות עקב רכישת הרשיון המקצועי על ידו Double Counting of Income)).

לסיכום, על ידי הכרה בערך הכלכלי העצמאי של הרשיון המקצועי ושל הפרקטיקה המקצועית והצורך באיזון ערכם בין הצדדים במסגרת איזון הנכסים, יש לשים לב שהערך של עליית כושר ההשתכרות העתידית לא ילקח בחשבון יותר מאשר פעם אחת, בין אם באמצעות הערכת שווי הפרקטיקה המקצועית, בין אם באמצעות הערכת שווי הרישיון או התואר ובין אם באמצעות פסיקת המזונות.

אופציות – Stock Options

כאמור, נושא המניות והאופציות כרכוש משותף בר איזון הינו נושא מורכב המצדיק כתיבת מאמר בפני עצמו. יחד עם זאת, בהיות נושא זה נושא חדשני המתפתח במהרה בתחום הנכסים ברי האיזון בין בני זוג ואף נושק לסוגיות שמתחום "נכסי הקריירה", (במיוחד בבואנו להעריך שוויו של עסק או שוויה של חברה), בחרתי להזכירו, ולו בתמציתיות, במסגרת מאמר זה.

המדובר בנושא חדשני ובבפסיקה חדשנית המתפתחת במהרה ובצמוד לעולם ההיי-טק שצבר תאוצה רבה במהלך השנים האחרונות. אחד ממרכיבי התיגמול המקובלים בעולם ההיי-טק הוא רכיב המניות או האופציות הניתנות לאנשי ההיי-טק בחברה בה הם עובדים. אופציות הן זכויות שניתנות לעובד על ידי החברה לרכישת מניות החברה. האופציות יכולות להינתן לעובד החברה כתגמול עבור עבודה שביצע בעבר או כתמריץ לעבודה שיבצע בעתיד, או בעבור שניהם גם יחד. לאופציות יש "תקופת הבשלה" שרק עם סיומה ניתן לממש אותן, ולא כל אופציה "מבשילה" ומגיעה לשלב המימוש. כמו כן, אופציות יכולות להיות שוות בעתיד כסף רב אך גם יכולות להיוותר בגדר נייר חסר ערך, בין היתר לאור התנודות החדות שבתעשיה זו. מכאן ברור הקושי הייחודי בהערכת שווי האופציות בבואנו לאזן "אופציות" שנצברו על ידי מי מבני הזוג במהלך תקופת הנישואין.

בשנת 1997 נדרש בית המשפט לערעורים שבמדינת ניו יורק לשאלה: האם ועד כמה, זכויות מוגבלות במניות וזכויות לאופציות במניות החברה שניתנו לאחד מבני הזוג במקום עבודתו הינן נכסים משותפים ברי איזון, כאשר הזכויות באו לעולם במהלך הנישואין אך הן מותנות בהמשך עבודתו של בן הזוג במקום העבודה גם לאחר פקיעת הנישואין.

בית המשפט בפניו נוהל המשפט קבע, שלמרות שזכויות הבעל במניות החברה ובאופציות טרם הבשילו ואולי אף לעולם לא יבשילו (תלוי אם ימשיך להיות מועסק על ידי החברה בה עבד או לא), הרי שמדובר בזכויות מוחשיות שניתנו לו במהלך הנישואין. אשר על כן, יש לראותן כנכסים משותפים ברי איזון. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט לערעורים בניו יורק בשנת 1997 והפך לפסק הדין המנחה בסוגייה זו במדינת ניו יורק. ראה פסק הדין בעניין דג'זוס נגד דג'זוס643, 665 NYS2d 36 (1997)) DeJesus v. DeJesus, 90 NY2d).

בנמקו את החלטתו, בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק הכיר במתח שנוצר הן בין המניות שנרכשו תוך כדי הנישואין לבין אלו שנרכשו שלא במהלך הנישואין והן בין המניות שנועדו להשתלם בעבור העבודה בעבר לבין אלו שישתלמו בגין העבודה העתידית. בית המשפט קבע, כי ביחס למניות שניתנו במהלך הנישואין בעבור עבודה שנעשתה כבר בעבר, יש לבודד את אלו המשתלמות בגין עבודה שנעשתה בטרם הנישואין ואלה המשתלמות בגין עבודה שנעשתה לאחר הנישואין. האופציות ששולמו בעבור עבודה שנעשתה במהלך הנישואין הן משותפות וברות איזון. באשר למניות שניתנו במהלך הנישואין כ"תמריץ" להמשך העבודה בעתיד, יש לבודד ביחס אליהן את התקופה שחלפה מיום נתינתן ועד ליום הגשת התביעה לגירושין. דהיינו: גם אופציות שניתנו במהלך הנישואין כתמריץ להמשך העבודה בעתיד הן נכס בר איזון בין בני הזוג ביחס לעבודה שנעשתה במהלך הנישואין.

המצב בישראל דומה. בתי המשפט בארץ בוחנים, בין היתר, האם האופציות ניתנו בגין העבודה בעבר או כתמריץ עתידי. אם האופציות ניתנו בעבור עבודת העבר והעבודה כבר בוצעה במהלך הנישואין הרי ברור שמדובר בנכס משותף בר איזון. יחד עם זאת, אופציות שניתנו בזמן הנישואין בעבור עבודה שנעשתה בטרם הנישואין, לא יחשבו כנכס משותף בר איזון.

כמובן שלאחר קבלת הכרעה ביחס לשאלה, האם ואיזה חלק מהאופציות הספציפיות שברשות אחד מבני הזוג מהוות נכס משותף בר איזון, נותרת עדיין ההכרעה בשאלת שוויין הכספי של האופציות. מאחר וכאמור המדובר בהערכה עתידית שהיא כמעט בלתי אפשרית נוכח התנודות החדות בשוק ההיי-טק, הפתרון המומלץ והשכיח יותר, הן בארה"ב והן בישראל, הוא לא להכריע בדבר ערכן העתידי של האופציות ולא לבצע את החלוקה והאיזון בעת הגירושין אלא להותיר אלמנט זה של חלוקת רכוש בין בני זוג ליום בו ימומשו האופציות בפועל. בין אם האופציות יהיו בעלות ערך רב בעת ההמרה/המימוש ובין אם יהיו בעלות ערך מועט או מחוסרות ערך כלל, הן יחולקו בהתאם לערכן בעת המימוש בין בני הזוג.

הפתרון הפחות מומלץ ופחות מקובל, הן בארה"ב והן בישראל, הוא למנות מומחה שיעריך את שווי האופציות (או עליית/ירידת ערך האופציות מיום הנישואין ועד לפקיעתם) על מנת שערך זה יחולק בין הצדדים. הקושי בשיטה זו הוא הבעייתיות בעצם הערכת שווי האופציות ובכל מקרה המדובר בהערכה בלבד, שעל פיה יבוצע האיזון בשעה שבפועל אותן אופציות עשויות להתגלות כשוות הרבה יותר או פחות בהרבה.

לסיכום- יש להתמחות בתחום

המודעות, הן של השופטים והן של המתדיינים, לכך כי גם נכסים בלתי מוחשיים (כגון "נכסי הקריירה" ובמובנים מסויימים גם "האופציות"), הינם ברי איזון בעת פקיעת הנישואין צוברת תאוצה. בתי המשפט בוחנים כל מקרה לגופו תוך יישום ופיתוח ההלכות ביחס ל"נכסי הקריירה" וביחס ל"אופציות". בני זוג העומדים להתגרש, חייבים לקחת בחשבון את שאלת "נכסי הקריירה" וה"אופציות" ולהיערך בהתאם, בין אם לשם זכייה במחצית מ"נכסי הקריירה" וה"אופציות" של בן הזוג השני ובין אם לשם התגוננות מפני טענה כזו מצד בן/בת הזוג. התעלמות מהתפתחות הפסיקה בתחום זה על ידי ניהול הליך גירושין שמרני, ללא בניית האסטרטגיה הנכונה וללא הכרת הפסיקה המתפתחת בארץ והמפותחת בארה"ב, עלולה להתגלות כטעות הרת אסון. אשר על כן, בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם עורך דין המתמחה בחלוקת רכוש בלתי מוחשי ו/או בלתי ממומש בין בני זוג.

לפסקי הדין המאוזכרים במאמר

• בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית
• ע"מ (חיפה) 740/08 פלוני נ' פלונית
• תמ"ש (ים) 27170/06 ו' א' ואחרים נגד ו' א'
• תמ"ש (ת"א) 85651/97 פ.ב. נ' פ.ר.

* משרד עורכי הדין דפנה זיס מתמחה בתחום דיני המשפחה והירושה לרבות חלוקת ואיזון הרכוש, מזונות, משמורת, חטיפת ילדים, עריכת הסכמי ממון, ידועים בציבור, צוואות, עזבונות, ענייני ירושה ועוד. למשרד התמחות ייחודית בדיני המשפחה והירושה של מדינות ארה"ב ובניהול תיקים מורכבים בעלי זיקה לדיני המשפחה והירושה של שתי המדינות. לאתר המשרד – www.dafnaziss.com

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.