מבוא
דרישת תשלום האגרה על ידי רשות השידור מולידה אצל רבים מאתנו תחושת מירמור עזה. הרי על מה התשלום בכלל? מי צופה בערוץ 1 ? האם יש לו מקום או צורך בעולם רווי ערוצים מסחריים ? וכמובן השאלה הידועה – "איזה תמורה מקבל הציבור בעד האגרה?"
שאלות אלו ואחרות נדונות חדשות לבקרים על ידי גורמים שונים במפה הפוליטית, בתעשיית היצירה הטלוויזיונית, וכמובן בציבור הרחב הנושא בנטל תשלום האגרה.
לבתי המשפט מוגשות באופן תדיר תביעות של רשות השידור כנגד אזרחים בגין אי תשלום אגרה, כשמנגד טועים הנתבעים כי כלל לא החזיקו מכשיר טלוויזיה או כי אינם חייבים אגרה מסיבה אחרת.
במאמר זה, ננסה לבחון את התנאים המשפטיים לשאלה – מתי קיימת החובה לשלם את אגרת הטלוויזיה, ובאילו תנאים שחררו בתי המשפט את האזרח מחובה זו.
אך לפני שניכנס לגופם של דברים חשוב לציין כי עד למועד כתיבתן של מילים אלה, אחד הטיעונים העיקריים לשחרור מחובת תשלום אגרת טלוויזיה היה אי קיומו של מכשיר טלוויזיה, ואולם, בשבועות האחרונים פורסמה הצעת התיקונים לחוק ההסדרים, הקובעת אפשרות לגבות אגרה גם ממי שאינו מחזיק מכשיר טלוויזיה, דבר שהעלה שוב לכותרות את הויכוח בדבר נחיצותה של רשות השידור ותשלום האגרה.
תשלום אגרה בגין קליטת שידורים שלא באמצעות מקלט
סעיף 28א. לחוק רשות השידור מחייב כל אדם המחזיק במכשיר טלוויזיה לשלם אגרה שנתית, כשלפי התקנות כל אדם שהגיע לחזקתו מכשיר החייב באגרה, חייב למסור על כך הודעה לרשות השידור תוך שלושים ימים מיום קבלת המקלט, ולציין בהודעתו את שמו המלא, מענו ומספר זהותו.
בדברי ההסבר לתיקון האמור לחוק ההסדרים נכתב, כי נוכח שינויים טכנולוגיים העשויים להביא לשינויים בהרגלי הצפייה, יש להסמיך את השר לקבוע אפשרות לגביית אגרה גם כאשר השידורים נצפים שלא באמצעות מכשיר טלוויזיה, אלא באמצעים אחרים, למשל באמצעות מחשב.
שאלה זו, של חיוב באגרה כאשר השידורים נקלטים שלא באמצעות מקלט טלוויזיה עלתה בעבר בפסיקה בקונסטלציות שונות:
בע''א רשות השידור נ' גיורא שור קבע בית המשפט העליון כי בגדר מקלט טלביזיה נמצא כל מכשיר המבצע את הפונקציה של קליטת גלי רדיו והמרתם לכלל תמונה, וכי החיוב באגרה מוטל לפי החוק על עצם הפוטנציאל של קליטת שידורי הטלביזיה.
באופן דומה, קבע בית משפט השלום בירושלים בפסק הדין בעניין דני מינצר נגד רשות השידור כי חוסר אפשרות לקלוט את שידורי רשות השידור עקב סוג המכשור, אינו פוטר מתשלום אגרה, מאחר והחיוב באגרה חל על עצם החזקת מקלט טלוויזיה:
המבקש הגיש בקשה לסעד הצהרתי לפיו הוא פטור מאגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה בתקופה הרלבנטית (קרוב לארבע שנים). לטענתו, הוא מחזיק בביתו מוניטור אשר באמצעותו ניתן לקלוט שידורים סיפרתיים אך לא שידורים אנלוגיים כפי ששידרה רשות השידור עד ליום 15.01.08, ולפיכך עד לתאריך זה, לא יכול היה לקלוט באמצעות הציוד שבביתו את שידורי רשות השידור. כמו כן טען, כי גם מהמועד בו ניתן היה לקלוט את שידורי הרשות, הרי שהיה צורך בכיול הציוד, תוך שימוש בידע מקצועי, וכי רק החל מספטמבר 2008 החל לקלוט את שידורי רשות השידור.
השופטת אנה שניידר קבעה, כי העובדה שהמבקש בחר מטעמיו שלו להשתמש בציוד שהיה צורך להתאימו לשידורי רשות השידור, ולא עשה כן, אינה פוטרת אותו תשלום האגרה.
עוד נקבע, כי רשימת הפטורים הקבועה בחוק הינה רשימה סגורה, ואילו המקרה הנדון - חוסר אפשרות לקלוט את שידורי הטלוויזיה של רשות השידור, אינו כלול בהם.
"אילו התכוון המחוקק לפטור אדם מהאגרה במקרה של חוסר אפשרות לקלוט את שידורי רשות השידור עקב סוג המכשור המצוי בביתו - היה מסדיר נושא זה במפורש בחקיקה."כתבה השופטת.
לפיכך, נקבע כי יש לדחות את התביעה, והתובע אף חויב לשלם לרשות השידור הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 1,500 שקלים.
במקרה אחר שהתברר בבית משפט השלום בת"א, הגישה רשות השידור תביעה לתשלום אגרת טלוויזיה בסך 5,236 ש''ח. החייב טען, כי כל שיש ברשותו הינם מצלמותאבטחה ומוניטור, הפועלים סביב השעון, וכי בהיותו אדם דתי חרדי, אין הוא צופה בטלוויזיה כלל.
השופט רונן אילן קבע, כי הוכח שהמכשיר שמחזיק הנתבע הוא מכשיר המאפשר קליטת שידורי טלוויזיה לכל דבר ועניין, וכי טענתו לפיה בפועל אותו מכשיר איננו משמש כלל לקליטת שידורי טלוויזיה, כי אם לקליטת תמונות האבטחה במעגל סגור בלבד, אינן יכולות לפטור אותו מהחובה לתשלום האגרה, מאחר ודי בפוטנציאל הטמון במכשיר כדי לקבוע כי מדובר במכשיר טלוויזיה החייב בתשלום אגרה. לפיכך, חויב הנתבע בתשלום האגרה ובנוסף בהוצאות משפט ושכ''ט של 2,000 ש''ח.
המכשיר הושלך לאשפה – חובה להודיע לרשות השידור ?
סוגיה מעניינת נוספת היא שאלת חובת ההודעה לרשות השידור במקרה של השלכת המכשיר.
סעיף 6 לתקנות רשות השידור קובעות כי אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאדם אחר, יודיע על כך בכתב לרשות תוך שלושים ימים מכירת המקלט או העברתו.
עם זאת, החוק לא מציין מה קורה במצב בו המכשיר הושלך, והשופטים חלוקים בדעותיהם ביחס לשאלה האם במצב בו מכשיר הטלוויזיה הושלך, חובה להודיע על כך לרשות השידור על מנת לזכות בפטור מאגרה.
על פי גישה אחת, כפי שהוצגה למשל ע"י השופט מנחם קליין מבית משפט השלום בת"א, אדם הטוען ומוכיח כי שזרק את המכשיר, לא יהיה חייב באגרהגם אם לא מסר הודעה עלכך לרשות השידור , וזאת, מאחר וחובת מסירת ההודעה חלה על פי החוק רק כאשר אדם מסר או העביר את המכשיר לאדם אחר. קביעה אחרת, כך נפסק, מחייבת שינוי חקיקתי.
לעומת זאת, ניתן למצוא בפסיקה גישה שונה, לפיה אדם הזורק מכשיר חייב בתשלום אגרה אם לא הודיע על כך לרשות השידור. גישה זו, המוצגת לדוגמא בפסק דינה של שופטת בימ"ש השלום בירושלים, מרים ליפשיץ-פריבס, קובעת כי משלא נשלחה הודעה כדין ע"י החייב על הפסקת החזקה במקלט בשל קלקולה ובהיעדר פטור אחר, על החייב מוטלת החובה לתשלום האגרה כאמור בחוק.
לאחרונה, הצטרף השופט גד ארנברג לאלו המצדדים בחיוב באגרה בהעדר הודעה על השלכת המכשיר, לאחר שפסק כי ניתן לטעון כי מטרת התקנה הייתה להקל על רשות השידור, ולפיכך מי שהפסיק להחזיק במכשיר, חייב להודיע על כך לרשות השידור. השופט ציין, כי בשאלה הנדונה קיימת פסיקה של בתי משפט השלום אך למיטב ידיעתו טרם ניתנה החלטה של ערכאה גבוהה יותר.
במקרה הנדון, הנתבעים החזיקו במכשיר טלוויזיה עד שהשליכוהו לאשפה, אך לא הודיעו על כך לרשות השידור. בתביעה שהגישה רשות השידור לבית משפט השלום בירושלים, התבקש ביהמ"ש לחייבם בתשלום אגרה עבור 6 שנים, לגביהן נטען כי קיים חוב.
במקרה זה, נפסק כאמור כי מאחר והנתבעים החזיקו מכשיר טלוויזיה ולא הודיעו לרשות השידור על השלכתו, יש לחייבם בתשלום של 5,189 שקלים כנדרש. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם לרשות הוצאות ושכר טרחה של 1,000 שקלים.
דת – האם טיעון מנצח להוכחת העדר קיומו של מכשיר טלוויזיה ?
לבית משפט השלום בירושלים, הוגשה תביעה של רשות השידור על סך 4983 ש"ח בגין חוב אגרת טלוויזיה בין השנים 2001 ל- 2007, וזאת בעקבות דיווח מסוחר טלוויזיות לפיו בשנת 1997 רכשו אצלו הנתבעים מקלט טלוויזיה.
הנתבעים טענו כי אינם זוכרים אם רכשו טלוויזיה ב 1997, ובכל מקרה חזרו בתשובה בסוף שנת 1999, אז השליכו מביתם את מקלט הטלוויזיה. עוד טענו, כי בשנת 2005 עברו להתגורר בישוב מבוא חורון, אז התחייבו שלא להחזיק בביתם מקלט טלוויזיה.
השופט אברהם רובין קיבל חלקית את התביעה, וחייב את הנתבעים לשלם אגרה עד ליום בו עברו להתגורר ביישוב מבוא חורון. השופט קבע, כי שוכנע כי כאשר עברו הנתבעים להתגורר במבוא חורון הם השליכו את הטלוויזיה מביתם, ולפיכך לגישתו ממועד זה, אינם חייבים בתשלום אגרה. עם זאת, השופט דחה את טענת הנתבעים כי מאחר וחזרו בתשובה בשנת 1999 כבר ממועד זה, לא היה ברשותם מקלט טלוויזיה, מאחר וטענה זו נסתרה לנוכח דברי הנתבע במחסום שהציבה הרשות לשם איתור חייבי אגרה, אז מסר כי שהה בחו"ל וכי הוא חרדי ו"צופה בקלטות", דברים מהם משתמע כי למרות שהנתבעים חזרו בתשובה בשנת 1999 עדיין היה ברשותם מקלט טלוויזיה.
מגורים בביתו של אדם אחר – פוטרים מאגרה ?
ע"פ התקנות, אין להטיל אגרה על מקלט טלוויזיה אם הוא מוחזק בידי בן-משפחתו של המחזיק במקלט אשר בעדו שולמה אגרה,והוא מתגורר אתו באותו מען.
באחד המקרים, בתביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, חייב ביהמ"ש את רשות השידור לפצות אדם שחויב לשלם אגרת טלוויזיה למרות שהתגורר בבית אימו אשר שילמה את האגרה.
התובע טען, כי רשות השידור גבתה ממנו אגרת טלוויזיה שלא כדין, כיוון שהוא מתגורר יחד עם אימו באותה יחידת דיור, ולכן מאחר ואימו שילמה את האגרה, הוא פטור מתשלום.לטענתו, למרות שבמשך שנים הוא טען זאת בפני רשות השידור, ואף הגיש חוזים המוכיחים כי היחידה הנפרדת הקיימת בנכס מושכרת לאחר, עד לאחר הגשת התביעה, לא הגיע נציג מטעם הרשות למקום מגוריו, והוא נאלץ לשלם 6,120 שקלים לאחר שחשבון הבנק והמכונית שלו עוקלו ע"י הרשות. בביקור של נציגי רשות השידור אשר נערך לאחר שהוגשה התביעה, נמצא כי התובע אכן מתגורר עם אימו באותה דירה, וכי היחידה הנפרדת מושכרת לאחר.
רשות השידור טענה, כי מסקנתה בדבר המגורים הנפרדים נבעה מכך שהאם רשומה כמי שמתגוררת ב"משק 83 במושב "X ואילו התובע, גר ב"מושב "X" בלבד.
השופטת מרים ליפשיץ-פריבס קבלה את התביעה וקבעה כי היא מעדיפה את גרסת התובע, לפיה התגורר עם אמו במרוצת השנים. השופטת הדגישה את חומרת מחדלה של רשות השידור אשר נמנעה מביקור בנכס וחייבה את הרשות להשיב לתובע 6,120 שקלים שנגבו ממנו, וכן לפצותו ב 2,000 שקלים בשל ההכבדה שנגרמה לו בגין הטלת העיקולים והטרחה בפניות חוזרות ונשנות לרשות. עוד חויבה הרשות לשלם הוצאות משפט של 300 שקלים.
לעומת זאת, במקרה אחר בו הגישה רשות השידור תביעה לתשלום חוב אגרה של 5,032 ₪, טען החייב כי אינו מחזיק במקלט טלוויזיה וכי הוא מתגורר יחד עם בני משפחתו ואימו בבית אימו. שופטת בית משפט השלום בקריות, פנינה לוקיץ' קיבלה את התביעה לאחר שקבעה כי בהתאם להודאתו של הנתבע כי הוא מתגורר יחד עם אימו בדירה שבה מוחזק מקלט טלוויזיה, הרי שעל פי החוק, משלא הוכח כי אדם אחר שילם את האגרה עבור מכשיר זה, הרי שיש לחייבו בתשלום אגרה גם אם המקלט לא נרכש על ידו, בהיותו 'מחזיק'. לפיכך, חויב האיש לשלם חלק מהחוב בהתאם לתקופה שהוכחה, וכן לשלם לרשות השידור הוצאות משפט של 500 שקלים.
ע"פ התקנות, אדם המוכר או מעביר בדרך אחרת מקלט טלוויזיה לאחר, יודיע על כך לרשות תוך 30 יום, ויציין בהודעתו את השם המלא, המען ומספר הזהות של הקונה או המקבל.
במקרה שנדון בבית משפט השלום בת"א, בני זוג שנתבעו לשלם אגרה בסך 2,734 שקלים טענו בתגובה, כי מכשיר הטלוויזיה בגינו חויבו נרכש על ידם עבור אדם אחר, ולכן הם אינם חייבים בתשלום אגרה. בית המשפט קבע, כי כיוון שבני הזוג לא מסרו את פרטיו של אותו אדם, עליהם לשלם את האגרה בעצמם.
הנתבעים טענו, כי אין לחייבם בתשלום האגרה כיוון שמעולם לא החזיקו מקלט טלוויזיה מטעמים של דת ומוסר, כאשר לטענתם בזמן מסוים אכן רכשו טלוויזיה, אך לא עבורם, אלא לבקשת עובדת זרה שהתגוררה בישוב שבו הם מתגוררים, ואשר החזירה להם כסף במזומן לאחר ששילמו עבור הטלוויזיה בכרטיס אשראי. לטענתם, הודיעו על כך לרשות השידור באמצעות פקס.
הרשות טענה, כי הנתבע אכן הודיע טלפונית מספר פעמים שאין לו מקלט טלוויזיה ושהמכשיר שרכש הועבר לאדם אחר, אך למרות שבכל הפעמים נאמר לו שעליו לשלוח הצהרה בכתב לאימות טענתו, ולהעביר את חשבונית הקנייה, הוא לא פעל בהתאם.
השופטת אנה שניידר קבלה את התביעה, וקבעה כי גם אם הנתבעים עצמם לא החזיקו מעולם מקלט טלוויזיה, הרי משלא המציא הנתבע את הפרטים הדרושים על מנת להעביר את החיוב על העובדת הזרה, אין לו להלין אלא על עצמו.
עוד נקבע כי אם ידע הנתבע בעת הרכישה שהטלוויזיה מיועדת לאותה עובדת זרה, היה עליו לתת מידע מלא עליה לסוחר על מנת למנוע דיווח לרשות השידור על רכישה על שמו.
לפיכך, חויבו הנתבעים לשלם 2792 שקלים. לא ניתן צו להוצאות משפט.
סיכום
תשלום אגרה לרשות השידור הינה סוגיה המעוררת שאלות ופרשנויות רבות, המועלות בדרך כלל ע"י אלו שלא שילמו את האגרה מסיבה כזו או אחרת. בעוד שאין ספק לגבי עצם החובה לשלם אגרה כקבוע בחוק, נראה כי קיים ספק בסוגיות הנלוות לתשלום, ובפרט נסיבות בהן יהיו החייבים פטורים מתשלום.
חשוב לציין, כי גם אם קיימות תהיות ושאלות לגבי יישום החוק, הרי שכל עוד החוקים והתקנות בעניין תקפים, חובת תשלום האגרה עומדת בעינה.
הצעת התיקון לחוק ההסדרים הכוללת בחובה אפשרות לחיוב בתשלום אגרה גם ביחס למי שאינו מחזיק כלל מכשיר טלוויזיה אך קולט שידורים בדרך אחרת, למשל באמצעות מחשב, ללא ספק תהווה, באם תתקבל, כר נרחב לתביעות והתדיינויות משפטיות, ובכל מקרה, נראה כי רק הזמן והעשייה הציבורית בעניין יגידו לאן פניה של אגרת הטלוויזיה.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
* עו"ד שחר ולנר שותף במשרד אלטשולר – ולנר ועורך תחום מדור אינטרנט ומחשבים באתר המשפט הישראלי – פסקדין, עו"ד שירה הימן מנהלת התכנים באתר המשפט הישראלי – פסקדין.
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.