מאז שנות ה-60 הפעיל המנוח קיוסק בפארק הלאומי אשקלון על קרקע שהוקצתה לו לצורכי שיקום. לאחר מותו נדרשה אלמנתו להתפנות אך ביהמ"ש קבע כי הפינוי יהיה רק בכפוף להסכמתה ותמורת פיצויים של כ-200 אלף שקל.
בית משפט השלום באשקלון דחה לאחרונה תביעת פינוי שהגישה רשות הטבע והגנים נגד אלמנתו של נכה צה"ל, שהקים בשנות ה-60 קיוסק בפארק הלאומי אשקלון על חלקה שהקצתה לו העירייה לצורכי שיקום. השופטת הבכירה סבין כהן קבעה כי הזכויות של המנוח היו לצמיתות או לחילופין נחשבות לדיירות מוגנת, ולכן אי אפשר לפנות את אלמנתו בכפייה. במידה שתסכים לפינוי, נקבע כי הרשות תשלם לה פיצויים של כ-200 אלף שקל נוכח השקעתו של בעלה בבנייה.
בעל הקיוסק, שנפצע במלחמת השחרור, קיבל מהעירייה את השטח שבפארק הלאומי ב-1964, ובנה עליו קיוסק שפעל במשך עשרות שנים במקום. ב-2013 המנוח נפטר והרשות ביקשה מאלמנתו וילדיו לפנות את השטח אולם הם ביקשו ממנה להמשיך להפעיל את הקיוסק. בתגובה, הגישה הרשות תביעת פינוי בטענה כי הזכויות של המנוח בחלקה פגו.
הרשות טענה בין היתר כי עיריית אשקלון כלל לא הייתה מוסמכת להקצות את השטח שבבעלות רשות הפיתוח. לטענתה, לכל היותר ניתנה למנוח רשות להשתמש בשטח בחינם וזו ניתנת להפסקה בכל עת, וממילא אי אפשר להעביר אותה ליורשים.
מנגד טענה אלמנת המנוח כי בעלה קיבל את השטח בסמכות וכדין על ידי העירייה שבזמנו הייתה בעלת הקרקע וההנחה היא שמעשיה היו תקינים. מכל מקום, בעלה קיבל היתר בנייה ורישיון עסק מכל הגורמים המוסמכים.
לטענתה, יש לראות במנוח כמי שקיבל את הבעלות בחלקה או לכל הפחות כדייר מוגן. בתוך כך היא הבהירה כי המנוח לא השתמש במקום "בחינם" שכן השקיע כספים רבים בבניית המבנה והקמתו.
אין עילה
השופטת הבכירה כהן קבעה כי אין לרשות הטבע עילת פינוי. נקבע כי המסמכים הדלים שהוגשו כראיות עולה שהעירייה הקצתה את הקרקע בסמכות.
השופטת הוסיפה ודחתה את טענת הרשות כי ברגע שהפארק עבר לניהולה היה על המנוח לקבל את הסכמתה להמשיך להשתמש בשטח. "שעה שניתנה הקצאה כדין... ההקצאה הינה שרירה וקיימת... ואין צורך, מקום בו מתחלף מנהל למקרקעין, כי יידרש אישורו הנוסף", כתבה.
השופטת אמנם לא סברה כי הזכויות הקנייניות בשטח הועברו למנוח אולם בהחלט ניתן לראות בו כמי שקיבל רישיון להשתמש בקרקע לצמיתות או כדייר מוגן. בתוך כך השופטת דחתה את הטענה שהרשות שקיבל המנוח הייתה זמנית ולא ניתנת להעברה.
לשיטתה, סביר להניח שהמנוח לא היה משקיע כספים בנכס זמני שלא יוכל להעבירו לאחר כשלא יוכל להפעיל אותו עוד. בתוך כך היא הדגישה כי הרשות שניתנה למנוח לא הייתה בחינם ובהחלט ניתן לראות את השקעותיו בהקמת המבנה כתחליף דמי שכירות או דמי מפתח.
בסיכומו של עניין נקבע כי "בין אם מדובר ברישיון ובין אם מדובר בזכות דיירות מוגנת, התובעת לא הצביעה על עילה לפינוי המקרקעין... כשלטענתה היא מעוניינת בהריסת המבנה, הא ותו לא".
לפיכך נקבע כי הרשות לא רשאית לפנות את הנתבעת מהקרקע אלא בהסכמה ובכפוף לתשלום פיצוי של כ-200 אלף שקל (שווי ההשקעה במבנה נכון להיום). הרשות חויבה בהוצאות משפט של 15,000 שקל.
- ב"כ התובעת: אסף הורניק, עו"ד מקרקעין
- ב"כ הנתבעת: עו"ד ארז אסרף
עו"ד מאיה כלב
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.