בעלי מתחם מסעדות באילת הפיצו מסרון ומייל לרשימת מסעדנים בעיר, בהם טענו כי מנהל שפיטרו הוא "גנב" וביקשו להיזהר מ"הנוולה". בית הדין התייחס לעניין בחומרה וקבע כי מדובר בביוש והלבנת פנים.
בית הדין האזורי לעבודה באילת קיבל תביעת לשון הרע שהגיש מנהל מסעדות באילת והורה למנהלים שהעסיקו אותו לשלם לו 100,000 שקל לאחר שהפיצו נגדו האשמות בגניבה.
השופט משה טוינה קבע כי "מעבר לעובדה כי בפרסומים מושא התביעה יש משום ביוש והלבנת פנים ברבים, יש חומרה מיוחדת לעובדה שהפרסומים האמורים מכוונים במפורש ומבקשים במפורש, לפגוע באפשרות המשך העסקתו של התובע בתחום עיסוקו."
התובע הועסק החל מינואר 2013 כמנהל מתחם של מסעדות שבבעלות הנתבעים ובניהולם. כעבור כתשעה חודשים הם הודיעו לו על פיטוריו בשל "צמצומים".
התובע טען כי לאחר מכן, הנתבעים הפיצו במסרון ובדואר אלקטרוני שהפיצו לרשימה של כ-42 בתי עסק בתחום ההסעדה באילת. במסרון ובמייל נכתב כי התובע ואדם נוסף נתפסו גונבים כסף. הנמענים התבקשו להתרחק מהם, לעדכם חברים ולנתק "כל קשר עם השתי נוולות" (כך נכתב במסרון).
הנתבעים טענו בין היתר טען כי הדברים חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" – שכן לטענתם יש להם הוכחות לכך שהתובע שלח ידו בכספים ובמוצרי מזון השייכים לחברה שבמסגרתה הוצב כמנהל תחום ההסעדה.
עוד נטען כי לנתבעים עומדת הגנת נוספת והיא הגנת תום הלב, וכן הגנת פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר, שהרי מדובר בעניין המחייב בדיקה של המשטרה.
אפשרויות תעסוקה מוגבלות
השופט הבהיר כי אמירות בדבר גניבה עשויות להשפיל ולבזות את התובע, וכמובן שמתקיים גם היסוד של "פרסום" לשון הרע, שהרי הדברים נשלחו למספר רב של נמענים.
לאחר שניתח את הראיות לעומקן, השופט דחה את טענת "אמת דיברתי", והגיע למסקנה כי הנתבעים לא הניחו כל תשתית לטענה שלפיה התובע גנב כספים.
בין היתר, הנתבעים הפנו לכך שעובד מסוים לקח מקופת החברה 800 שקלים והודה בכך. אלא שהשופט קבע כי אין שום עדות הקושרת בין המעשה שבו הודה אותו עובד לבין התובע. בדומה לכך, השופט הבהיר כי גם טענה נוספת, שלפיה התובע מעל באמצעות ביטול חשבוניות, נטענה ללא כל ביסוס ראייתי.
בהמשך פסק דינו דחה השופט גם את טענת תום הלב של הנתבעים, וקבע כי אמירות כמו "לנתק כל קשר עם השתי נוולות," וכן כגון "בתקווה גדולה ששני פרצופים אלו לא ימשיכו את דרכם בינינו," חורגות הרבה מעבר לסביר בנסיבות העניין.
כמו כן, השופט סבר שאין לייחס לנתבעים תום לב לנוכח התפוצה של הפרסום הפוגעני (ציבור גדול של מסעדנים באילת), הפגם המוסרי המיוחס לתובע (גניבה ממעסיק), וכן לאור מטרת הפרסום (הרחקת תובע מעיסוקו). כל אלה לפי השופט אינם מידתיים, כלומר אין יחס סביר בין חופש הביטוי של הנתבעים לבין עוצמת הפגיעה בתובע.
בנוגע לפיצוי, השופט הוסיף כי "הדברים חמורים בפרט כאשר מדובר בתושב אילתי וככזה מוגבל באפשרויות תעסוקה בשל המרחק הפיזי של אילת ממרכזי תעסוקה אחרים."
על רקע זה השופט החליט לחייב כל אחד מהנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך 50,000 שקל. בנוסף, הנתבעים חויבו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
· ב"כ התובע: עו"ד קריספין
· ב"כ הנתבעים: עו"ד להב
עו"ד אלכסנדר ספינרד
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.