כשאבי בעלה תבע לסלק אותה ואת הילדים מהדירה שהעניק לה, האישה תבעה בתגובה להכיר בזכותה להישאר לגור בה עד יום מותה. אלא שבבית המשפט הובהר לה שזה לא עובד ככה...
בפסק דין שיצא לאחרונה בבית המשפט למשפחה בנצרת נקבע חד-משמעית, כי העובדה שהורים הסכימו שהילד שלהם יגור עם משפחתו בביתו אינה מקנה לו או לזוגתו זכויות כלשהן בנכס. כמו שההורים הסכימו להעניק את רשות המגורים, כך הם רשאים לבטלה.
פסק הדין של סגן הנשיא אסף זגורי הכריע בשתי תביעות שהגישו חם וכלתו, המשתייכים למגזר הערבי: החם ביקש לפנות את הכלה מדירה במבנה בן שלוש קומות שבבעלותו, ואילו הכלה תבעה להכיר בה כבעלת הדירה או כמי שזכאית להמשיך לגור בה עד תום חייה.
הכלה גרה בדירה יחד עם בעלה (בנו של החם-התובע) ב-20 השנים האחרונות יחד עם ארבעת ילדיהם. בתקופה האחרונה בני הזוג הסתכסכו ותביעת הסילוק הוגשה בעקבות זאת.
החם-התובע טען כי החליט להגיש את התביעה לאחר שכלתו (הנתבעת) ואחיה הכו אותו וגרמו לו לנזקים רפואיים תוך הרס ביתו, ועל כך הוא לא יכול לסלוח לה.
לטענתו, כבעל הדירה הוא רשאי לבטל את ההסכמה שהעניק לנתבעת לגור בה מתי שהוא רוצה וללא כל פיצוי או תשלום כלשהו.
מנקודת המבט של הנתבעת, לעומת זאת, הדירה הפכה להיות הקניין הפרטי שלה משום שכך הובטח לה לפני הנישואים, היא גרה בה שנים ארוכות והשקיעה בה את חייה והונה.
את הטענות להתנהלות אלימה היא הכחישה וטענה כי מי שהיה אלים כלפיה לאורך כל החיים הוא בעלה, וכי התובע ביים את נזקיו.
רק הוא יכול להחליט
אלא שסגן הנשיא זגורי דחה את טענותיה. השופט קבע כי אין כלל מחלוקת שבעל הדירה הוא התובע ולנתבעת אין כל זכות קניינית בנכס.
השופט הבהיר כי כדי לקבל את הטענה שהתובע העניק לנתבעת רשות מגורים לצמיתות, ללא יכולת לבטלה, עליה להוכיח שהייתה התחיייבות מפורשת – וזאת היא לא עשתה. העובדה שיש איזשהו מנהג להתחייבות כזו בעת הנישואים בבית הדין השרעי אינה מסייעת לה – משום שהוא לא חוקי.
הפרשנות המקובלת כיום בפסיקה, הסביר, היא לצמצם את ההכרה בקיומה של רשות מגורים לצמיתות תוך פגיעה בקניינו של בעל הנכס. יותר מזה, בתי המשפט דיללו משמעותית את פסיקת הפיצויים לכלות ש"מושלכות" מבית המשפחה ונוהג להגביל אותם לשווי ההשקעה שלהן בבית.
"המוציא והמביא הוא החם", סיכם סגן הנשיא את דבריו. "הוא בעל המקרקעין, הוא זה שמעניק זכות השימוש. הוא זה שגם יכול לבטלה".
בהמשך השופט זגורי הבהיר כי הוא מעדיף את גרסת התובע לגבי התקרית האלימה, כך שבנוסף לכל גם "הייתה לו סיבה מוצדקת לפעול לסילוק היד".
עם זאת, השופט ציין כי מאחר שהנתבעת ובעלה השקיעו בשיפוץ הדירה כ-250 אלף שקל, התובע יצטרך לשלם לה חצי מהסכום בהפחתת הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין.
לפיכך נקבע כי לנתבעת אין כל זכות בדירה, והיא תצטרך להתפנות יחד עם הילדים 30 יום אחרי שהתובע יפקיד את הפיצוי, שהועמד על 100 אלף שקל.
עו"ד לאה קליין אליאב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.