הוריו של התובע קנו דירה במשותף עם הסבים, כשעל שם כל אחד נרשמו רבע מהזכויות. בהמשך ירש האב את זכויות הוריו, ולאם נותרו 25%. לאחר מותה טען הבן כי למעשה הגיעו לה חצי מהזכויות
השופט עובד אליאס פסק לאחרונה בסכסוך בין בן לאביו בנוגע לירושת האם. האב והאם רכשו דירה בתל אביב יחד עם הורי האב ועל שם כל אחד מהצדדים נרשמו 25% מהזכויות. כשההורים נפטרו האב קיבל את חלקם. לאחר מות אשתו הוא העביר את הנכס על שמו, וביקש להעביר לבנו את חלקו בירושת האם, שווי רבע מהנכס (700,000 שקל). הבן דרש תשלום כפול אך לא הצליח לשכנע שהייתה כוונת שיתוף בנוגע לחלק שירש האב מהסבים.
לאב, כבן 76 כיום, היו שתי נשים בחייו. מאשתו הראשונה נולדו לו שתי בנות. היא נפטרה בטרם עת בשנות ה-20 לחייה והותירה את הנתבע עם שתי בנות קטינות. כשנתיים לאחר שהתאלמן הוא נישא בשנית ומאישה זו נולדו לו בן (התובע) ובת. גם אשתו השנייה הלכה לעולמה בטרם עת כשהיא בשנות ה-50 לחייה בלבד.
ב-1980 או בסמוך לכך רכשו האב, אשתו השניה והוריו של האב דירה בתל אביב. הזכויות נרשמו על שם ארבעת הרוכשים בחלקים שווים, 25% כל אחד וכולם גרו בדירה יחד עם ארבעת ילדיו של האב משתי נשותיו. כשהסבים נפטרו, ירש האב את חלקם בדירה ונרשם כבעל 75% מהזכויות. לאישה נותרו 25% מהזכויות.
האב ואשתו ערכו צוואות הדדיות. כל אחד מהם ציווה את כלל רכושו לשני וקבע כי אם האחר לא יהיה בחיים ביום מותו, יעבור מלוא העיזבון לבנם. צוואת האישה קוימה וכל הזכויות בדירה עברו על שם האב.
ב-2021 פרץ קונפליקט בין הצדדים. האב מכר את הדירה תמורת 2.8 מיליון שקל ועבר לגור אצל בתו. האב הודיע לבנו כי הוא מבטל את הצוואה ההדדית ומבקש להחזיר את מה שירש מאשתו המנוחה, 700,000 שקל, כלומר 25% מתמורת הדירה.
ואולם, הבן עתר לקבל לידיו סך של 1.4 מיליון שקל, חצי מתמורת הדירה. הוא טען כי האם זכאית ל-50% מהזכויות בדירה מכוח הלכות השיתוף הספציפי, ובכלל זה אורח חיים שיתופי מלא והרמוני מזה עשרות שנים בין הוריו, כולל מגורים בדירה שהייתה דירת מגוריהם היחידה וגולת הכותרת של רכושם.
האב התנגד. הוא עמד על כך שהבן יקבל 25% בלבד מתמורת הדירה תוך שהדגיש שלא הייתה כוונה לשתף את האם בזכויות שירש מהוריו.
הסכימה עם הרישום
השופט עובד אליאס מבית המשפט למשפחה בראשון לציון קבע שהבן לא הוכיח כוונת שיתוף ספציפי בזכויות שקיבל האב בירושה מהוריו.
הוא ציין כי אמנם נישואיו השניים של האב נמשכו כ-36 שנה והיו טובים והרמוניים. עם זאת, מלבד החיים המשותפים והעובדה שמדובר בדירת מגורים, לא הובא דבר מה נוסף שיש בו כדי לבסס שיתוף ספציפי.
השופט הדגיש שבמהלך חיי הצדדים לא עתרה האם לרישומה כבעלת מחצית הזכויות וייתכן שהדבר מלמד כי הסכימה עם הרישום שלה כבעלת 25% מהזכויות בלבד.
"בנסיבות אלה ראוי להקשות, ואף עד מאוד, עם התובע המבקש עתה לשנות את הרישום, במקום אמו המנוחה, כשהיא עצמה לא עתרה לכך מעולם", כתב השופט.
עוד ציין השופט שגרסת האב הייתה אמינה ועקבית ויש לקבל את גרסתו כי לא הייתה כל כוונת שיתוף בזכויות שירש מהוריו וכי אלו הוענקו לו בלבד.
בנסיבות אלה נקבע שהאב ישלם לבן 700,000 שקל וכי הצוואה ההדדית מבוטלת, והאב חופשי לצוות כרצונו. התובע חויב בהוצאות בסך 15,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אלון עדיני
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.