האחיין מכר את המונית שלו וחשב שהוא עושה את עסקת חייו כשנכנס לניהול סניף פיצרייה. בפועל, התברר שהוא שימש כ"כלי" בידיו של דוד שלו לניהול ענייניו העסקיים.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קיבל את תביעתו של עובד סניף "פיצה הום" במודיעין, והורה לבעלי חברת "ב.ה.ש. שירותי מזון" לשלם לו 124,000 שקל. השופטת שרה שדיאור חייבה את החברה והן את בעליה באופן אישי, לשלם לתובע (שהוא גם אחיינו של הנתבע), לאחר שקבעה כי הוליך אותו שולל והשתמש בו על מנת לקבל כספים.
בחודש מאי 2012 נחתם בין הצדדים – התובע מול דוד שלו – הסכם שכותרתו "הסכם ניהול ושיתוף ברווחים". החל מאותו מועד התובע ניהל עבורו את הפיצרייה. בפברואר 2013 – ביקש התובע לפרק את השותפות ולצאת מהעסק.
בתחילת 2014 הוא הגיש נגד דודו ונגד החברה תביעה לפיצויים והחזרי כספים שמגיעים לו לטענתו.
הנתבע, טען בין היתר, כי בין הצדדים היתה שותפות ולא "הסכם העסקה". אלא שהשופטת שדיאור הבהירה כי מנוסח ההסכם עולה שבין קיימים יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין החברה, כולל שכר מוסכם ואחוז מהרווחים במידה שיהיו. "אין לתת משקל לכותרת 'ניהול ושיתוף רווחים' בלבד ,כאשר תוכנו מפורט, ועולים ממנו יחסי עבודה מובהקים".
כמו כן, השופטת הפנתה לכך שכאשר התובע הודיע על סיום היחסים הוא הודיע על פירוק השותפות וכן על "הפסקת עבודתי".
לאחר שניתחה את הדברים לעמקם, השופטת קבעה בין היתר כי "לא הוכחה שותפות בכלל ושותפות אמיתית בפרט". במקום זאת השופטת הגיעה למסקנה כי "הנתבע, איש עסקים, ניהל את ענייניו העסקיים. התובע היה אך כלי לניהול עניינים אלו".
שימוש לרעה בתאגיד
במענה לטענות הנתבע, השופטת הבהירה כי הצדדים לא היו שיוויוניים במו"מ שקדם לחוזה, שכן הנתבע ניסח את ההסכם, ניסה להכניס את התובע לעסק, בעוד התובע, שהיה נהג מונית באותה עת, ראה בכך הזדמנות להגדיל את שכרו.
בתוך כך הנתבע אף טען, בין היתר, כי התובע הוא שניהל את הסניף והיה אמון על העובדים, גיוסם ותנאי העסקתם, ונעזר בו רק כשהתקשה. אלא שלנוכח עדות הנתבע שסיפר כי הוא זה שראיין את רוב העובדים, השופטת שוכנעה שהתובע עסק בזוטי דברים ואילו הנתבע היה בעל האחריות.
בהמשך השופטת אף קבעה שיש לחייב את הנתבע אישית בכספים מסוים שמגיעים לתובע – בלשון המשפטית לבצע "הרמת מסך" בין הנתבע לבין החברה שבבעלותו – לאחר ששוכנעה כי הנתבע הוליך את התובע שולל בהחתמתו על הסכם שותפות כביכול, בתוכן ההסכם, ולבסוף ביישומו.
בהקשר זה השופטת אף קיבלה את טענת התובע כי הנתבע מחזיק בידו פקדון של 80,000, שנתן לו התובע ושלא הוכח כי הוכנס או הושקע בחברה.
בנוסף, לנוכח הראיות השופטת שוכנעה כי הנתבע אף השתמש בתובע כ"צינור" לקבלת הלוואה בסך 120,000 מהבנק. השופטת שוכנעה כי אף שההלוואה ניתנה רשמית לתובע, הנתבע הוא שהיה "הלקוח האמיתי" שהכתיב לבנק את המהלכים ואף החברה היא שמשלמת את החזרי ההלוואה, כך שלמעשה הנתבע עשה שימוש בקרוב משפחתו – התובע.
"התנהלות זו אינה נאותה לשון המעטה, ועושה שימוש לרעה בתאגיד ובכספי העובד. התנהלות המצדיקה הרמת מסך וחיוב הנתבע באופן אישי", כתבה השופטת.
בסיכומו של דבר, הנתבע והחברה חויבו להחזיר לתובע את הפיקרון בסך 80,000 שקל, וכן כ-33,000 שקל עבור זכויותיו כעובד ועוגמת הנפש שנגרמה לו. בנוסף, הנתבעים חויבו בשכ"ט עו"ד בסך 11,500 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד מן חיים
- ב"כ הנתבע: עו"ד יהושוע ננר
עו"ד אודי דנהירש
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.