התובעים קנו ב-1990 שני מגרשים בחדרה והקימו על אחד מהם בניין. כשביקשו לרשום אותו כבית משותף הם נתקלו בהתנגדות יורשותיהם של המוכרים שטענו כי מאז המצב השתנה, שכן בוטלה הפקעה של חלק מהמגרש. התביעה נגד היורשות התקבלה באחרונה במלואה.
שני שותפים בחלקה של כ-1,300 מ"ר בחדרה מכרו בתחילת שנות ה-90 שניים מבין שלושת המגרשים בחלקה תמורת 65,000 דולר. המגרש השלישי נותר בבעלותם והוקם עליו מבנה מסחרי.
לייעוץ בתחום:
עורך דין מקרקעין
המשפחה שרכשה את שני המגרשים הקימה על אחד מהם בניין בן 6 קומות ובו 9 דירות. המגרש השני שרכשה נשאר ריק שכן הוא היה מיועד להפקעה על ידי עיריית חדרה על פי התב"ע (תוכנית בניין עיר).
בין לבין נפטרו בעלי החלקה המקוריים ובנותיהם ירשו את המגרש שלהם והבניין המסחרי שעליו. כשביקשו הקונים לרשום את הבית המשותף שהקימו, כפי שהתחייבו כלפי רוכשי הדירות, סירבו היורשות לחתום להם על תשריט החלקה והם לא יכלו להשלים את הרישום בטאבו.
היורשות טענו בפניהם כי התשריט אינו משקף את הזכויות האמיתיות בחלקה שכן לטענתן, הפקעת המגרש השלישי בוטלה וייעודו שונה לחנייה לרווחת כלל בעלי המגרשים. במילים אחרות, הן טענו כי המגרש שעמד ריק לא שייך רק לרוכשים.
בנסיבות אלה נאלצו הקונים להגיש תביעה בה ביקשו שבית המשפט יצהיר כי המגרש שבמחלוקת שייך להם ויחייב את היורשות לחתום על מסמכי רישום הבית המשותף.
התובעים סיפרו כי ההפקעה בוטלה בעקבות מאמציהם לשנות את התב"ע כדי למקסם את הפוטנציאל הרווחי שלהם. ואכן, ב-1993 התב"ע שונתה ‒ עיריית חדרה חזרה בה מהתוכנית להפקיע את המגרש שבמחלוקת וייעודו נקבע כ"שטח חנייה משולב בגינון".
לטענתם, הורי הנתבעות מעולם לא טענו כנגד בעלותם במגרש והנתבעות מנסות להסתמך על טעות בניסוח התב"ע החדשה בה נכתב כי המגרש יהיה בבעלות כל בעלי המגרשים בחלקה.
הנתבעות מצדן הגישו תביעה שכנגד בה ביקשו להצהיר כי המגרש שייך להן ולתובעים במשותף. לדבריהן, כשהתובעים הסדירו את אישורי הבנייה לבניין שהקימו, העירייה התנתה את הבנייה בהסדרת חנייה לשני הבניינים בחלקה. לטענתן, התובעים הגיעו להסכם עם העירייה שבמסגרתו היא ויתרה על בעלותה במגרש הריק בתנאי שישמש את כלל בעלי הזכויות בחלקה.
הנתבעות הוסיפו כי לתובעים אין זכויות במגרש מכיוון שהוא היה "חסר ערך" בזמן שהסכם המכר נחתם והם לא שילמו עליו למעשה. הצדדים לא צפו מה יקרה אם ההפקעה תבוטל ומדובר בלקונה (חסר) בהסכם.
טעות בכדאיות העסקה
השופט ד"ר מנחם רניאל מבית המשפט המחוזי בחיפה ציין כי לשון הסכם המכר ברורה ביותר ועל פיה התובעים רכשו מאבותיהן של הנתבעות את שני המגרשים. אמנם במועד החתימה המגרש שבמחלוקת היה מיועד להפקעה אולם הצדדים ידעו על כך ויש להניח שלקחו בחשבון שלא יופקע בסופו של דבר.
השופט הוסיף כי אין כל חסר בהסכם ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה מצד המוכרים – שאינה עילה לביטולו.
השופט הדגיש כי הוכח שהאבות לא התנגדו מעולם לשימוש הבלעדי שעשו התובעים במגרש שבמחלוקת.
בהתייחס לנוסח התב"ע החדשה כתב השופט כי הוכח שמדובר בטעות ובכל מקרה רשויות התכנון אינן מוסמכות לשנות זכויות קנייניות בשטח אלא בדרך של הפקעה או איחוד, מה שלא נעשה במקרה זה.
לפיכך התביעה התקבלה ונקבע כי התובעים הם הבעלים הבלעדיים של המגרש. הנתבעות חויבו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של 46,800 שקל.
* עורך דין פינחס קובן ממשרד גרייף את קובן עוסק במשפט אזרחי מסחרי ומייצג בתיקי מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.