1. תוקפה של עיסקה בירושה שנעשתה בהסכם ממון
הסכם ממון נועד להסדיר את יחסי הממון בין בני-זוג גם למקרה של פקיעת נישואין[2]. פקיעת נישואין משמעה - גירושין או מות בן-הזוג[3]. בהסכם ממון מסכימים בני-זוג על ייחוד נכס למי מהם, על העברת נכס מהאחד לאחר וכל כיוצא בזה, בהתקיים תנאי, בהגיע מועד או לעת פקיעת הנישואין, עקב גירושין או מוות.
מה תוקפה של התחייבות אדם להקנות לבן-זוגו נכס מנכסיו במקרה בו יפקעו הנישואין עקב מוות? מחד, חוק יחסי ממון מאפשר לבני-זוג לכרות ביניהם הסכם ממון[4], בו רשאי אדם להתחייב כי נכס מנכסיו יהיה קניינו של בן-זוגו לעת מותו. מאידך, סעיף 8(א) לחוק הירושה מורה על בטלות הסכם בדבר ירושתו של אדם או ויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם.
מה תוקפה של מתנה שאדם נותן לבן-זוגו על-מנת שתוקנה לו רק לאחר מותו של הנותן, במסגרת הסכם ממון? לכאורה, חוק יחסי ממון מאפשר לבן-זוג לכלול בהסכם ממון גם מתנה מסוג זה. לעומתו, סעיף 8(ב) לחוק הירושה שולל את תוקפה של מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אלא אם נעשתה בצוואה.
השאלות בהן תעסוק רשימה זו הן:
האם יש תוקף להתחייבות אדם על פי הסכם ממון להקנות לבן זוגו נכס לאחר מותו של המתחייב? האם מוסמך בית משפט לאשר הסכם ממון שיש בו התחייבות של אדם להקנות לבן זוגו נכס לאחר מותו? האם מוסמך בית משפט לסרב לאשר תניה בהסכם שיש בה התחייבות אדם להקנות לבן-זוגו נכס מנכסיו לאחר מותו? האם כל הקנייה של כל נכס מותרת היא?[5]
2. דוגמאות להמחשה
לשם הבהרת הסוגייה אסתייע בדוגמאות הבאות:
דוגמה ראשונה – בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, לפיו התחייב הבעל, כי עם פקיעת הנישואין, עקב גירושין, יועברו מלוא זכויותיו בדירה לאשתו. אם פקיעת הנישואין תהיה בדרך של מוות – יועברו לה רק מחצית זכויותיו בדירה. לימים נפטר הבעל. יורשי הבעל מבקשים לבטל את התחייבות המוריש על-פי הסכם הממון, להעביר מחצית מזכויותיו בדירה לאשתו. טעמי בקשת היורשים לבטל את התחייבות המוריש מצויים בסעיף 8 לחוק הירושה. האשה מתנגדת לבקשת היורשים, בהתבססה על הסכם הממון. מי מבעלי הדין תהא ידו על העליונה?
דוגמה שניה – בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, לפיו התחייב הבעל, כי עם פקיעת הנישואין, בין עקב גירושין ובין עקב מוות, יועברו מלוא זכויותיו בדירה לאשתו. דוגמה זו שונה מקודמתה בכך שהתחייבות הבעל על-פי הסכם הממון היתה התחייבות אחידה, היינו – בכל מקרה של פקיעת הנישואין, בין עקב גירושין ובין עקב מוות, יועברו כל זכויותיו בדירה לאשתו.
דוגמה שלישית – בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, לפיו התחייב הבעל, כי עם פקיעת הנישואין, יועברו מלוא זכויותיו בדירה לאשתו. הבעל עשה צוואה מאוחרת, בה ביטל את זכות האשה לקבל את זכויותיו בדירה.
דוגמה רביעית – בני-זוג ערכו הסכם גירושין, אשר אושר כדין, בו התחייב הבעל, כי אשתו תהיה זכאית לקבל דמי-מזונות בסכום קצוב, מידי חודש בחודשו, עד ליום מותה, והוסיף כי התחייבותו זו תחייב את עזבונו אחריו. יורשי הבעל מבקשים לבטל התחייבות זו, בהיותה נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה.
דוגמה חמישית – בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, בו התחייבו הדדית, כי לנותר בחיים תהא זכות מגורים בדירה המשותפת להם עד לאריכות ימיו. הבעל נפטר. יורשי הבעל מבקשים לפרק את השיתוף בדירה, בחלוף תקופת ההסתגלות הקבועה בחוק הירושה.
דוגמה שישית – בני-זוג ערכו הסכם ממון, שאושר כדין, ובו היתנו על מועד האיזון הקבוע בחוק יחסי-ממון, לאמור – איזון המשאבים יכול שייערך עוד בטרם ניתן פסק גירושין או בטרם מת מי מהם.
3. יחסי הגומלין בין הסכם ממון ובין דיני הירושה
לכאורה, הוראות חוק יחסי-ממון מתנגשות עם דיני הירושה, בכל הנוגע לעיסקאות בירושתו של אדם. אעמוד בקצרה על התנגשות הדינים.
בני-זוג מסדירים את ענייניהם הרכושיים, בהזדמנויות שונות, בהסכמים מסוגים שונים, אם בטרם נישואיהם, אם במהלך נישואיהם ואם במסגרת הסכם גירושין כולל ביניהם. לא כל הסכם בין בני-זוג הוא בהכרח "הסכם ממון". הלכה פסוקה היא, כי הסכם בין בני-זוג המסדיר את יחסי-הממון ביניהם, על-מנת שיעלה לדרגת "הסכם ממון", צריך שתוכנו יתייחס ליחסי-הממון בין בני-הזוג, וצריך שמטרתו תצפה פני פקיעת נישואין[6].
הסכם כזה טעון אישור בית-המשפט כתנאי לתוקפו[7]. רק הסכם כזה יזכה לאישור בית-המשפט לפי חוק יחסי-ממון. הסכם "רגיל" לא יאושר על-פי חוק יחסי-ממון, אם כי ניתן יהיה לקבל תוקף של פסק-דין להוראותיו, לפי סעיף 3(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.
הנה כי כן, הסכם ממון נועד להסדיר את יחסי-הממון בין בני-הזוג לעת פקיעת הנישואין ביניהם. פקיעת הנישואין אפשרית היא באחת משתי חלופות: גירושין או מות מי מבני-זוג. במקרה של פקיעת נישואין עקב גירושין, יחולו על הוראות הסכם הממון דיני המשפחה ולצידם יחולו גם הדינים הכלליים, אשר יסייעו בביצוע הוראותיו.
ואולם, במקרה של פקיעת נישואין עקב מוות, הוראות הסכם ממון עלולות להתנגש עם הוראותיו של חוק הירושה. מדובר בהתנגשות מובנית, שהרי חוק יחסי-ממון מאפשר לבני-זוג לערוך ביניהם הסכם בדבר ירושתו של מי מהם, או לתת מתנה על-מנת שזו תוקנה לבן-הזוג המקבל לאחר מות הנותן. אופציה זו של הסדרת יחסי-הממון נוגדת את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה הקובע את בטלותו של הסכם בדבר ירושתו של אדם או ויתור על ירושתו, וכן את בטלותה של מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל לאחר מות הנותן, אלא אם נעשתה בצוואה.
מה הם, איפוא , יחסי הגומלין בין חוק יחסי-ממון ובין חוק הירושה; האם הוראות חוק יחסי-ממון תגברנה על הוראות חוק הירושה? שאלה זו היא שאלה מופשטת. נתייחס גם לשאלות המעשיות: הראשונה – אדם התחייב לטובת בן-זוגו בהסכם ממון, שאושר כדין על-פי חוק יחסי-ממון, התחייבויות ביחסי-ממון, שיתגבשו לעת פקיעת הנישואין. בן-הזוג שהתחייב נפטר. בן-הזוג שנותר בחיים מבקש לאכוף את הסכם הממון ולקבל את זכויותיו על-פיו. יורשי בן-הזוג הנפטר מתנגדים לאכיפת ההסכם ככל שהוא נוגע להתחייבויות המוריש שנעשו בניגוד להוראות סעיף 8 לחוק הירושה.
מי מבעלי הדין יזכה בדין? השנייה – אדם התחייב לטובת בן-זוגו בהסכם ממון, שאושר כדין, התחייבויות שאינן התחייבויות ביחסי-ממון, שיתגבשו לעת פקיעת הנישואין, כגון: התחייבות לתשלום מזונות. האם בן-הזוג הנותר בחיים יוכל לאכוף התחייבויות אלו נוכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה?
4. סיווג העיסקה, האם עיסקה בירושה או עיסקה בעזבון
סעיף 8 לחוק הירושה שולל תוקף מעיסקה בירושתו של אדם. כיוון שהוראה זו נוגדת את חופש החוזים נקבע בהלכה, כי סעיף 8 יפורש על דרך הצמצום המרבי וקפדנות חמורה[8].
הלכה פסוקה היא, אם כן, כי "מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתידי של מוריש אשר עודנו חי ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי דין ולא על-פי צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא, אם כן, בהענקה או בשלילה של זכות ירושה ולא בעסקאות הנוגעות לנכסי העזבון"[9].
מלאכת המיון – אימתי מדובר בעיסקה בירושה ואימתי מדובר בעיסקה בעזבון - אינה פשוטה[10]. יש לייחס חשיבות ללשון ההסכם, לאומד דעת הצדדים ולנסיבות עריכת ההסכם. כך הוכרע[11] גורלה של התחייבות שנתנה אשה לעורך דין, לפיה הוא יהיה זכאי לגבות את שכר טרחתו בשיעור של 7.5% מרכושה שימומש מכל סיבה שהיא, ואם לא ימומש הרי שעורך הדין יגבה את החוב מעזבונה. לאחר מות האשה ביקש עורך הדין לאכוף את התחייבותה. יורשי המנוחה טענו להיעדר תוקף התחייבות המנוחה, בהיותה הסכם בדבר ירושתה. בית המשפט העליון קבע, כי כוונת המנוחה ועורך הדין היתה כי ההתחייבות תמומש רק עם מות המנוחה, שהרי אילו היה קיים חוב של המנוחה כלפי עורך הדין לא היתה כל מניעה לשלמו בחייה. גם לשון ההתחייבות תמכה בכוונת הצדדים, שהרי צויין בהתחייבות שעורך הדין יהיה זכאי לגבות את ההתחייבות מעזבון המנוחה. גם הנסיבות תמכו במסקנה כי המדובר בעיסקה בירושה, כיוון שחלפו כשבע שנים ממועד ההתחייבות ועד ליום מותה של המנוחה ובמהלך תקופה זו לא הציעה המנוחה לעורך הדין לקבל את התשלום המגיע לו, ועורך הדין, אף הוא, לא דרש מהמנוחה לקבל תשלום עבור שכר טרחתו.
במקרה אחר[12] הוגשה תביעה כספית על-ידי אשה אשר, טענה כי הייתה הידועה בציבור של פלוני שהלך לבית עולמו. התביעה הוגשה נגד בתו של המנוח. עילת התביעה היתה אכיפת התחייבות המנוח, לה ערבה בתו של המנוח, שזו לשונה: "אני מתחייב להעמיד לרשותה של הגב' פלונית לכיסוי הוצאותיה תוך גרמניה ומחוצה לה את הסכום של 4,000$ לחודש (לכל החיים)". הנתבעת, בתו של המנוח, הגישה בקשה לדחות על הסף את תביעת הידועה בציבור, בין היתר מחמת הטענה כי ההתחייבות בטלה בהיותה עיסקה בירושה, כקבוע בסעיף 8 לחוק הירושה, ובעקבות כך, גם ערבות הנתבעת בטלה.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת הנתבעת לסלק על הסף את התביעה. בית המשפט סיווג את התחייבות המנוח כעיסקה בעזבון ולא כעיסקה בירושה, ועל כן יש תוקף להתחייבותו ויש תוקף לערבות שנתנה הנתבעת להתחייבות אביה המנוח.
5. הסכם ממון שיש בו עיסקה בירושה
הדוגמאות שהבאתי לעיל, מגלות התנגשות דינים, בין הוראות חוק יחסי-ממון בין בני-זוג לבין הוראות חוק הירושה. סעיף 8 לחוק הירושה אוסר על עיסקאות בירושה עתידה שנעשו בחייו של המוריש. וכך מורה סעיף 8 לחוק הירושה:
"8(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
הרעיון שביסוד סעיף 8 לחוק הירושה הוא, כי "המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור את עצמו בדבר ירושתו על-ידי ... הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו ורצונו עד מותו"[13]. הרציונאל של סעיף 8 לחוק הירושה הוא להגן על כל מוריש, שהרי אין הוא יודע מה מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. בנוסף לכך, המוריש עלול לשרות במצב רוח מסויים לקשור את עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן, יראה ששגה ויבקש לחזור בו ולא יוכל לעשות כן. תוצאות כאלה ביקש המחוקק למנוע[14].
מנגד, חוק יחסי-ממון בין בני-זוג מאפשר לבני-זוג להסדיר ביניהם את יחסי-הממון לעת פקיעת הנישואין עקב מות מי מהם.
סבור אני, כי המחוקק התכוון לאפשר לבני-זוג לעשות עיסקה בירושתם, במסגרת הסכם ממון שיכרתו. המחוקק החריג הסכם בין בני-זוג מכלל ההסכמים בין מתקשרים אחרים, בשל ייחודה של מערכת היחסים המורכבת והמיוחדת שבין בני-זוג, המחייבת התייחסות שונה ומיוחדת מכל מערכת יחסים אחרת.
אכן, נקודת האיזון שבחר המחוקק, בין חופש החוזים, מחד, ובין הגנה על המוריש, מאידך, מצאה את ביטויה בסעיף 8 לחוק הירושה. ואולם, המחוקק בחר נקודת איזון שונה כשמדובר במערכת יחסים בין בני-זוג. בן-זוג רשאי לעשות עם בן-זוג עיסקה בירושתו, במסגרת הסכם ממון.
לצד ההתייחסות השונה של המחוקק אל בני-זוג, מחד, ואל מתקשרים אחרים, מאידך, חייב המחוקק עריכת הסכם בעל מאפיינים מיוחדים וחייב את אישורו בדרך מיוחדת, בפני בית-משפט או בית-דין דתי (או נוטריון או רושם נישואין, אם ההסכם נכרת ערב הנישואין).
גם כללי הפרשנות ה"קלאסיים" תומכים במסקנתי, כי הוראות חוק יחסי-ממון תגברנה על הוראות חוק הירושה. כוונתי היא לכלל שהוראות "חוק ספציפי" תגברנה דרך כלל על הוראות "חוק כללי"[15], ולכלל שהוראות "חוק מאוחר" תגברנה על הוראות "חוק מוקדם". חוק יחסי-ממון מיוחד ומאוחר יחסית לחוק הירושה.
לבד מכללי הפרשנות ה"קלאסיים" נראה כי התיקון שתוקן חוק הירושה, עם חקיקת חוק יחסי-ממון, מעיד כמאה עדים מה היתה כוונת המחוקק. כוונתי היא לסעיף 16 לחוק יחסי-ממון, אשר תיקן את חוק הירושה בשני סעיפים: סעיף 11 וסעיף 104.
התיקון של סעיף 11 לחוק הירושה מתייחס לירושת בן-זוג והתיקון של סעיף 104 לחוק הירושה מתייחס לסדר עדיפות בין חובות העזבון. בשני הסעיפים שתוקנו התייחס המחוקק לזכותו הממונית של בן-הזוג הנותר בחיים, בקובעו: "... המגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי-ממון או לפי הסכם ממון...". התיקון נוקט לשון ה"מגיע"[16] לבן-זוגו של המוריש באחת משתי החלופות:
הראשונה – על-פי חוק יחסי-ממון, משמע – מה שמגיע לבן-זוגו של המוריש על-פי הסדר איזון המשאבים; השניה – לפי הסכם ממון.
שתי החלופות הן בנות אותו מעמד מבחינת זכות בן-הזוג שנותר בחיים. אשר לחלופה הראשונה, זכות הנותר בחיים להסדר איזון המשאבים אינה מעוררת כל קושי. הכתוב מוסיף ומשווה את הזכות של הנותר בחיים "לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק". על כרחך נמצאת למד שהסכם ממון עשוי להקנות זכויות לבן-הזוג הנותר בחיים, אם הוסכם כך בין בני-הזוג, וזכויות אלה הן בכלל חובות העזבון.
מעניין לציין את סעיף 148 לחוק הירושה הקובע: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי-ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה". הרישא של סעיף זה קובעת את השמירה על דיני המשפחה (זו כותרת הסעיף). ואולם, הסיפא של הסעיף נותנת לחוק הירושה עליונות על דיני המשפחה כשמדובר על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון.
נכון הדבר שהמחוקק לא קבע באופן ברור ומפורש כי בני-זוג רשאים לעשות עיסקה בירושתם במסגרת הסכם ממון. נכון היה שהמחוקק יתקן את סעיף 8, במפורש, ויחריג עיסקה בירושה במסגרת הסכם ממון. ואולם, מחדלו זה של המחוקק אינו מחייב מסקנה שונה מזו שהבאתי לעיל.
6. מגמת פסיקת בתי-המשפט
יחסי הגומלין בין שני החוקים זכו להתייחסות בית-המשפט העליון בפרשת שי שרעבי[17]. הדבר היה באימרת אגב, עת עלתה לדיון שאלת תוקפו של הסכם בין בני-זוג, העונה על מאפייניו של הסכם ממון, אשר לא אושר על-ידי בית-המשפט. בין יתר סעיפי ההסכם מצויה התחייבות בני-הזוג, כי במות מי מהם, תעבור הבעלות והחזקה בחלקו של הנפטר בבית-המגורים לבן-הזוג שנותר בחיים. בית-המשפט העליון לא הכריע בשאלת יחסי הגומלין בין ההתחייבות האמורה ובין סעיף 8 לחוק הירושה. ההכרעה בשאלת יחסי הגומלין לא היתה דרושה, כיוון שההסכם שערכו בני-הזוג לא אושר בבית-המשפט על-פי חוק יחסי-ממון. באימרת אגב חיווה בית-המשפט העליון את דעתו, כי "לא מן הנמנע שהסכם ממון שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני-הזוג"[18].
השאלה בדבר יחסי הגומלין בין שני החוקים התעוררה במישרין בבית-המשפט לענייני משפחה בתל-אביב, בעניין בן דרור[19], שאלה הן עובדותיו הרלבנטיות: בני-זוג כרתו הסכם ממון, אשר אושר כדין בבית-המשפט המחוזי, בשנת 1980.
בין יתר סעיפי הסכם הממון מצויה התחייבות הבעל, לפיה "הבעל מתחייב להעביר הבעלות על מחצית הדירה על-שם האשה ... וזאת חיוב מעתה אלא שיתבצע לאחר אריכות ימיו ושנותיו של הבעל...". בחלוף 14 שנה מיום אישור הסכם הממון נפטר הבעל. האשה עתרה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בעלותה על מחצית הזכויות בדירה.
בנותיו של המנוח, מנישואיו הראשונים, התנגדו לסעד שנתבקש על-ידי האלמנה. הטענה העיקרית של בנותיו של המנוח היתה, כי התחייבות אביהן על-פי הסכם הממון נוגדת את הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה ועל כן היא בטלה.
בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת האלמנה, וקבע, כי הוראות הסכם ממון שאושר כדין גוברות על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. את קביעתו זו נימק בית-המשפט על-פי פירוש "פנימי" של חוק הירושה ועל-פי פירוש "חיצוני" של חוק הירושה. הנמקות בית-המשפט נתבססו בעיקרן על אלה שנזכרו בפסק-דין אחירם, שיוזכר להלן, ועל כן לא נפרט אותן כאן. הקורא יוכל למצוא אותן בדיון בפסק-דין אחירם.
קודם לפסיקת בית-המשפט לענייני משפחה נדון סכסוך אחר בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שעניינו היה יחסי הגומלין בין חוק יחסי-ממון ובין חוק הירושה. הדבר היה בעניין עזבון המנוח אפרים אחירם ז"ל[20]. המדובר בהסכם גירושין שכרתו בני-זוג בשנת 1981, שאושר כדין. בין יתר התנאים המסדירים את מתן הגט מורה ההסכם על חלוקת הרכוש בין בני-הזוג, ובין היתר מצויה התחייבות הבעל בזו הלשון: "הבעל מתחייב לשלם לאשה למזונותיה סך של 4,000 שקל לחודש מידי חודש בחודשו... וסכום המזונות האמור ישולם לאשה מיום כניסתה לדירה שברחוב קדיש לוז, ולמשך כל ימי חייה או עד אם תשוב ותינשא". בסעיף אחר נקבע, כי "חובת המזונות על-פי סעיף 7 דלעיל תחול הן על הבעל והן על עזבונו אם ילב"ע ח"ו בחיי האשה או אם טרם נישאה".
כעבור כ-10 שנים, בשנת 1991, עשה הבעל צוואה בעדים, בה הורה כי "יש לשלם מעזבוני לגב' לוניה אחירם מזונות בשיעור שנקבע בהסכם הגירושין ועד לאחרית ימיה ושנותיה. אני מתנה זאת בכך שלוניה אחירם תמלא את חובותיה כאם...".
בשנת 1997 נפטר הבעל. האשה התנגדה לצוואה שעשה גרושה, היינו להתנייה שהיתנה המנוח בצוואתו לזכאותה של האשה לקבל את התשלומים החודשיים בהם התחייב בהסכם הגירושין.
בבית-המשפט המחוזי עלתה, איפוא , שאלת תוקף הסעיף בצוואת המנוח הקובע תנאי לזכאות האשה לקבל את התשלומים החודשיים. וכך הוצבה השאלה הקונקרטית: "הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני קובע את זכותה הבלתי מותנית של המתנגדת לקבל תשלומים חודשיים מבעלה בחייו, ובמקרה שילך לעולמו – מעזבונו, אלא אם היא תינשא.
סעיף 3 לצוואה חוזר בעיקרו על מחוייבות זו אך מתנה אותה בתנאים שעניינם קשור במערכת היחסים בין גב' אחירם לבין החסויה. שאלה היא מה היחס בין שני הסדרים אלה, ומי גובר על מי". בהמשך פסק-הדין ניסח בית-המשפט את השאלה בדרך מופשטת, לאמור: "מה דינו של הסכם ממון הקובע תנאים לזכויות בן-הזוג בכספים או רכוש לאחר מותו של בן-הזוג האחר כאשר זכויות אלא לא עוגנו בצוואה, או מקום שהצוואה קובעת הסדר אחר או הסדר סותר באותו עניין. למי תינתן עדיפות – להסכם הממון או לצוואה הסותרת?"
לאחר הצבת השאלה, קובע בית-המשפט המחוזי, כי במסגרת הסכם ממון ניתן להסדיר גם זכויות ממוניות של בן-זוג לגבי עזבונו של בן-הזוג שנפטר; כי הוראות הסכם ממון גוברות על הוראות הצוואה; וכי צוואה הסותרת הסכם ממון מוקדם ממנה איננה תופסת.
הנימוק שנתן בית-המשפט לקביעותיו הנזכרות לעיל היה כוונת המחוקק, בחוקקו את חוק יחסי-ממון. בית-המשפט סבר, שהמחוקק הביע את דעתו כי הסכמי ממון בין בני-זוג אינם נכללים בגדר סעיף 8(א) לחוק הירושה. הרציונאל של סעיף 8 לחוק הירושה הוא להגן על כל מוריש, שהרי אין הוא יודע מה מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. בנוסף לכך, המוריש עלול לשרות במצב רוח מסויים לקשור את עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן, יראה ששגה ויבקש לחזור בו ולא יוכל לעשות כן. תוצאות כאלה ביקש המחוקק למנוע[21]. רציונאל זה, כך קבע בית-המשפט, אינו ישים בהסדרי ממון בין בני-זוג. כוונת המחוקק נלמדת בהיות חוק יחסי-ממון מאוחר לחוק הירושה; בחוק יחסי-ממון תוקן חוק הירושה עצמו. אחד התיקונים מתייחס לשמירת זכויותיו של בן-זוג על-פי שמגיע לו על-פי חוק יחסי ממון.
נימוק נוסף נתן בית-המשפט המחוזי לקביעותיו הנזכרות לעיל, והוא מתבסס על מדיניות משפטית – עידוד בני-זוג, בייחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין, לכרות הסכמים כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך יתייחסו גם למצבים שלאחר פטירת מי מבני-הזוג.
7. תוקפה של התחייבות לתשלום מזונות
מגמת הפסיקה, כפי שהבאתי לעיל, היא לתת תוקף להתחייבויות בענייני יחסי-ממון, שנעשו בהסכם ממון, למרות האיסור הקבוע בחוק הירושה.
מה דינה של התחייבות בהסכם ממון לתשלום מזונות שלאחר פקיעת הנישואין? האם התחייבות זו דינה להתבטל, עם מותו של המתחייב, נוכח העובדה כי אין היא עניין של יחסי-ממון?
גדר הספקות מצוי בסיווג הנכון של התחייבות אדם לשלם דמי-מזונות לבן-זוגו לאחר פקיעת הנישואין.
אם התחייבות זו נועדה לתמוך בבן-הזוג או שסייעה לו לקבל החלטה לסדר את הגט, אין לסווג אותה כעניין של יחסי-ממון. העובדה שהתחייבות זו כלולה במסמך שכותרתו הסכם גירושין ויחסי-ממון לא תועיל לסווג אותה כעניין של יחסי-ממון.
הסכם ממון, כשמו כן הוא: הוא בא להסדיר את יחסי-הממון בין בני-הזוג, ואך ורק אותם[22]. הנוהג הוא, כי בית-המשפט מאשר את הסעיפים שעניינם הוא יחסי-ממון, לפי חוק יחסי-ממון, ואילו לסעיפים האחרים, שעניינם מזונות, משמורת או הסדרי ראייה, בית-המשפט נותן להם תוקף של פסק-דין, מכוח סעיף 3(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה[23].
זאת ועוד: מזונות שלאחר מותו של אדם נשלטים על-פי הפרק הרביעי לחוק הירושה. סעיף 65(א) קובע: "הסכם בדבר מזונות לפי פרק זה וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש – בטלים, ואם נעשו אחרי מותו, טעונים אישור בית-המשפט.
ואכן, הרציו דסידנדי של פסק-הדין בעניין עזבוןאחירם הוא, כי התשלומים החודשיים סווגו על-ידי בית-המשפט כחלק מתשלומי איזון במסגרת הסדר רכושי כולל בין בני-הזוג. לו קבע בית-המשפט כי התחייבות הבעל היתה התחייבות לתשלום דמי-מזונות או דמי-תמיכה, תוצאות פסק-הדין היו שונות בתכלית; הוראות צוואתו של הבעל היו גוברות על התחייבותו בהסכם הממון. יתר על כן, המעיין בפסק-הדין יגלה, כי בית-המשפט המחוזי עשה מאמץ ניכר לסווג את תשלומי המזונות אותם התחייב הבעל לשלם לאשה בחייו, ולאחר מותו – עזבונו ישלם אחריו, כתשלומים חודשיים במסגרת הסדר רכושי בין בני-הזוג, ולא כתשלום מזונות[24]. בהמשך למאמציו לסווג את ההתחייבות לתשלום מזונות כהתחייבות של יחסי-ממון, ציין בית-המשפט, כי כשם שבני-הזוג יכולים היו להסכים על תשלומים חודשיים, יכלו הם להסכים על סכום גלובאלי מהוון עובר לגירושין. סיווג התשלומים החודשיים על-ידי בית-המשפט כחלק מהסדר רכושי מלמד, כי אילו הוכח בבית-המשפט שמדובר אכן בתשלום "מזונות" שלאחר הגירושין, או אם תרצה – דמי-תמיכה, ספק רב אם היה בית-המשפט נותן עדיפות להתחייבות שבהסכם הגירושין על פני הוראות הצוואה שנעשתה מאוחר להסכם.
אכן, נראה לי, כי בית-המשפט בעניין עזבון אחירם לא יכול היה לתת תוקף להתחייבות המנוח אילו היתה זו התחייבות לתשלום מזונות גרידא [25]. התחייבות כזו אינה חוסה תחת כנפיו של חוק יחסי-ממון, ועל כן, בהיותה נוגדת את ואת סעיפים 8 ו-65 לחוק הירושה – היא בטלה. בית-המשפט נתן תוקף להתחייבות המנוח רק לאחר שסיווג אותה כתשלומי איזון במסגרת הסדר רכושי כולל[26].
8. יישום וסיכום
אשוב איפוא לבחון את הדוגמאות שהובאו לעיל.
הדוגמה הראשונה התייחסה למקרה בו בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, לפיו התחייב הבעל, כי עם פקיעת הנישואין, עקב גירושין, יועברו מלוא זכויותיו בדירה לאשתו. אם פקיעת הנישואין תהיה בדרך של מוות – יועברו לה רק מחצית זכויותיו בדירה. לימים נפטר הבעל. יורשי הבעל מבקשים לבטל את התחייבות המוריש על-פי הסכם הממון, להעביר מחצית מזכויותיו בדירה לאשתו.
נראה כי דוגמה זו מחייבת את הקביעה, כי התחייבות הבעל תהיה עדיפה על פני זכויות היורשים. זו דעתם של פרופ' ש' שילה[27] ושל פרופ' פ' שיפמן[28].
לא כך סבור פרופ' א. רוזן-צבי[29]. פרופ' רוזן-צבי סבור כי ההבחנה בין שתי החלופות של פקיעת נישואין – גירושין או מוות – מנוגדת להוראות סעיף 8 לחוק הירושה, ועל כן התחייבות כזו בטלה. אילו ההסדר היה הסדר אחיד, היו הוראות חוק יחסי-ממון גוברות על הוראות חוק הירושה.
הדוגמה השניה התייחסה למקרה בו בני-הזוג ערכו הסכם ממון, שאושר כדין, בו התחייב הבעל התחייבות אחידה, בין במקרה של גירושין ובין במקרה של מוות, כי זכויותיו בדירה יועברו לאשה. בדוגמה זו הכל מודים, לרבות הדעה של פרופ' א. רוזן-צבי, כי הוראות הסכם הממון יגברו על דיני הירושה.
הדוגמה השלישית התייחסה למקרה בו בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, לפיו התחייב הבעל, כי עם פקיעת הנישואין, יועברו מלוא זכויותיו בדירה לאשתו. הבעל עשה צוואה מאוחרת, בה ביטל את זכות האשה לקבל את זכויותיו בדירה. הוראות הצוואה הנוגדות את התחייבות הבעל בהסכם הממון שנכרת ואושר קודם לעשייתה אינן תקפות.
הדוגמה הרביעית התייחסה למקרה בו בני-זוג ערכו הסכם גירושין, אשר אושר כדין, בו התחייב הבעל, כי אשתו תהיה זכאית לקבל דמי-מזונות בסכום קצוב, מידי חודש בחודשו, עד ליום מותה, והוסיף כי התחייבותו זו תחייב את עזבונו אחריו. נראה כי גורל התחייבות זו ייחתך על-פי סיווגה. אם יוכח, כי ההתחייבות לתשלום דמי-מזונות לאחר המוות היא חלק מהסדר איזון המשאבים בין בני-הזוג, הרי שדינה של התחייבות זו להתקיים. לעומת זאת, אם יוכח, כי ההתחייבות היא התחייבות למזונות, בלא כל נגיעה ליחסי הממון בין בני-הזוג, הרי שדינה להתבטל, נוכח הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. הימצאותה של התחייבות לתשלום מזונות בהסכם הממון או בהסכם הגירושין אינה אבן בוחן לסיווגה של ההתחייבות.
ייתכן לסבור כי אם בני-זוג כרתו ביניהם הסכם, שאושר בפסק-דין גירושין על-ידי בית-הדין, דינו של הסכם זה כדין הסכם ממון, אפילו נכללו בו עניינים שאינם יחסי-ממון. סברה זו נסמכת על לשון סעיף 2(ד) לחוק יחסי-ממון. סעיף זה עוסק באישור "הסכם" על-ידי בית-הדין, מבלי לציין כי המדובר ב"הסכם ממון".
הדוגמה החמישית התייחסה למקרה בו בני-זוג ערכו הסכם ממון, אשר אושר כדין, בו התחייבו הדדית, כי לנותר בחיים תהא זכות מגורים בדירה המשותפת להם עד לאריכות ימיו. הבעל נפטר. יורשי הבעל מבקשים לפרק את השיתוף בדירה, בחלוף תקופת ההסתגלות הקבועה בחוק הירושה. דוגמה זו גבולית היא. ניתן לראותה, מחד, כעניין של תמיכה או מזונות, וניתן לראותה כעניין של יחסי-ממון, מאידך. אני נוטה לראות בהתחייבות זו כהתחייבות שבממון, בפרט כאשר המדובר בהתחייבות הדדית של בני-הזוג, זה כלפי זה.
הדוגמה השישית התייחסה למקרה בו בני-זוג ערכו הסכם ממון, שאושר כדין, ובו היתנו על מועד האיזון הקבוע יחסי-ממון, לאמור – איזון המשאבים יכול שייערך עוד בטרם ניתן פסק גירושין או בטרם מת מי מהם. נראה לי, כי ההתנייה על מועד האיזון דיספוזיטיבית היא, ועל כן דינה יהיה כדין התחייבות בענייני ממון שלא התנתה על המועד הקבוע בחוק. בדוגמה זו לא מתעוררת השאלה בדבר עיסקה בירושה.
בעל דין המעוניין כי הוראות הסכם ממון שעשה יגברו על הוראות חוק הירושה חייב להקפיד כי יתקיימו התנאים הבאים: ראשית, התחייבות שמועד התגבשותה הוא לאחר מות בן-הזוג, חייבת להיות התחייבות במסגרת יחסי-ממון. שנית, האישור שיתבקש מבית-המשפט הוא אישור על-פי חוק יחסי-ממון. אם בית-המשפט יתן תוקף להסכם מבלי שנתן את דעתו לחוק יחסי-ממון[30] לא יהיה כנראה תוקף להתחייבות כזו, נוכח הוראות חוק הירושה.
לפסק הדין שאוזכר במאמר:
ד"נ 39/80 ברדיגו נ' טקסטיל בע"מ
* עו"ד שלם מנהל משרד עורכי דין. מחבר האוגדן "יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה"; מחבר (יחד עם עו"ד אבישי גריידי) האוגדן "מזונות ילדים – הלכה ומעשה".
** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[1] רשימה זו נסמכת על דברים שכתבתי בספרי "יחסי ממון ורכוש הלכה ומעשה", פרק 4א .
[2] ראה סעיף 1 לחוק יחסי ממון: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן – הסכם ממון), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב".
[4] הסכם ממון מצוי בפרק הראשון שכותרתו היא "הסדר מוסכם".
[5] החלטתי לפרסם רשימה זו לאחר שבתמ"ש 5290/07 בית-משפט לענייני משפחה בראשון לציון, כב' השופט יעקב כהן, סירב לאשר סעיף בהסכם ממון שערכו בני-זוג, אותם ייצגתי, שכלל סעיף שזו לשונו:
"אם, חלילה, ילך הבעל לעולמו לפני האשה ובתנאי שלא ניתנה הודעת פירוד, כהגדרתה בסעיף 11.1 להלן, תהיה האשה זכאית להתגורר בדירת-המגורים ברחוב פלוני בראשון-לציון במשך 5 (חמש) שנים ממועד פטירתו של הבעל, וכן להירשם כבעלת מחצית הזכויות של הדירה הנ"ל. בחלוף 5 שנים תפנה האשה את הדירה. מוסכם, כי האשה תהיה זכאית לממש את זכויותיה בדירה בכל עת, גם בתוך 5 השנים בהן יש לה זכות מגורים בדירה, בדרך של פירוק השיתוף בדירה עם יורשי הבעל, אם בדרך של רכישת זכויות היורשים, אם בדרך של מכירת זכויותיה ליורשים ואם בדרך של מכירת הדירה לצד שלישי וחלוקת בין בעלי הזכויות בדירה".
סברתי ועודני סבור, כי יש תוקף להתחייבות אדם להקנות לבן-זוגו נכס מנכסיו, לאחר מותו, במסגרת הסכם ממון, וכי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על הוראות חוק הירושה בעניין זה, כפי שיפורט וינותח בהמשך הרשימה.
[6] ראה פרק 6 בספר "יחסי ממון, הלכה ומעשה".
[7] ראה התייחסות מפורטת בפרק 7 בספר "יחסי ממון, הלכה ומעשה".
[8] ע"א 682/74 יקותיאלנ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757; ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4) 197.
[9] ע"א 682/74 יקותיאלנ' ברגמן, בעמוד 762.
[10] ראה ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בעמודים 96-97; א' שבת, ירושה עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, בעמודים 29-45.
[11] ע"א 6567/99 שטרנשייןנ' עו"ד פישר, אתר נבו (22.05.2002).
[12] בש"א 21038/00 (תמ"ש (ת"א) 26440/00) פלונית נ' פלוני, אתר נבו (10.1.2001).
[13] ראה ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477.
[15] ראה בג"צ 9909/01 שגיא נ' מנהל אגף המכס ומע"מ, פ"ד נז(6)193, 208-207; בג"צ 4405/02 מור נ' ראש עיריית הרצליה, פ"ד נו(6)900, 908; בג"צ 4592/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2)793, 816; א. ברק, פרשות במשפט, כרך א', 551.
[16] השימוש במילה "מגיע" בחקיקה הוא תדיר מאוד וכוונתו היא לזכות שנתגבשה. ראה גם את השימוש במילה "מגיעים" בסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי-ממון.
[17] ע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט(3) 776.
[18] שם, בסעיף 5 לפסק-הדין.
[19] תמ"ש (ת"א) 32240/96 בן דרור נ' מנהל עזבון המנוח בן דרור ז"ל ואח', דינים משפחה, כרך א', 171.
[20] ת"ע 289/97 עזבון המנוח אפרים אחירם ז"ל נ' לוניה אחירם, דינים מחוזי, כרך לב(3) 658.
[21] ראה ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, ב"ד כח(2) 673, 676.
[22] סעיף 1 לחוק יחסי-ממון מגדיר הסכם ממון כ"הסכם בין בני-זוג המסדיר יחסי-ממון שביניהם...".
[23] ראה פרק 6 להלן, ובפרט בסעיף 6.8.
[24] אך ראה את דעתו השונה של השופט חיים פורת בע"מ (ת"א) 17/97 מלאך נ' מלאך, דינים מחוזי, כרך לב (2) 90.
[25] מזונות מן העזבון מוסדרים בפרק הרביעי בחוק הירושה.
[26] השווה עם בש"א 21038/00, בה"ש 12 לעיל.
[27] ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, עמ' 98-97.
[28] פ' שיפמן, יחסי-ממון בין בני-זוג, קובץ הרצאות בימי עיון לשופטים, תשל"ה, 126, 130-129.
[29] א. רוזן צבי, יחסי-ממון בין בני-זוג, עמ' 306-305.
[30] ראה ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621.
|