הסכמי המתנה נחתמו כשהאם הייתה דמנטית – הנכסים יוחזרו

פסיכיאטר שמינה בית המשפט קבע כי אין סיכוי שהאם, ניצולת שואה, הבינה על מה חתמה כשהעבירה לאחד משני בניה את דירתה וקרקע נוספת שבבעלותה. השופטת ביטלה את ההסכמים אפילו שהזכויות כבר הועברו בטאבו.

בית המשפט למשפחה בתל-אביב קיבל לאחרונה תביעה לביטול הסכמי מתנה להעברת זכויות בקרקע ובדירה באזור המרכז מאם לאחד משני בניה. השופטת קרן גיל קבעה כי חוות דעתו של פסיכיאטר ממונה לא הותירה צל של ספק כי האם – ניצולת שואה שסבלה מדמנציה והוגדרה כתשושת נפש בביטוח לאומי – לא הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות כך שנפל בהסכמים פגם משמעותי. בנסיבות אלה הזכויות בנכסים, שהועברו על שם הבן בלשכת רישום המקרקעין, יוחזרו לאמו.

את התביעה הגיש הבן השני לאחר שנודע לו כי ב-2015 אחיו העביר על שמו את נכסי הנדל"ן של אמם.

טענתו המרכזית של התובע הייתה כי כבר בתקופת החתימה על ההסכמים אמו לא הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות כיוון שלקתה בדמנציה. לטענתו, היא לא הייתה מודעת לתוכן ההסכמים או למשמעותם והם נחתמו בניגוד לרצונה החופשי.

בעדותו תיאר התובע כי באותה תקופה אמו כבר לא זיהתה אותו. עדותו נתמכה בזו של בתו – שסיפרה כי נהגה לבקר את סבתה מדי שבועיים והייתה עדה להידרדרות הקשה במצבה. לפי עדותה, סבתה כבר סבלה מקשיי שמיעה וניידות, בכתה הרבה בגלל זכרונות השואה ואי אפשר היה להבין מה היא אומרת.

האח הנתבע טען לעומת זאת כי אמו ביקשה לגמול לו על כך שתמך בה וטיפל לאורך כל השנים לעומת אחיו, שעזב לחו"ל והיה מרוחק. לטענתו, אמו רצתה להעניק לו את הנכסים כדי ליצור שוויון בינו לבין אחיו, שקיבל במתנה דירה מאביהם המנוח.

בדיעבד לא היה מחתים

פסיכיאטר שמינתה השופטת גיל לבחינת מצבה של האם בתקופת החתימה על הסכמי המתנה אישר את טענות התביעה.

אחרי שחקר את תיקה הרפואי ונפגש עם הרופאה והעובדת הסוציאלית שטיפלו בה, הגיעה הפסיכיאטר למסקנה כי כבר מ-2010 סבלה האם מירידה קוגנטיבית ומדיכאון. בהמשך מצבה הידרדר, היא קיבלה תרופות לטיפול בדמנציה ואף הוגדרה כתשושת נפש בביטוח לאומי.

במצב כזה, המומחה העריך כי האם לא ידעה על מה חתמה ולא הייתה כשירה לקחת החלטות עצמאיות. השופטת קיבלה את חוות הדעת, שלא נסתרה על ידי הנתבע, וכך גם את התביעה.

השופטת ציינה כי התרשמה לרעה מעדותו הלא הגיונית של הנתבע, אשר הכחיש את מסמכי הביטוח הלאומי שהוכיחו כי ידע שמצבה של אמו הידרדר 5 שנים לפני שחתמה על ההסכמים. נוסף על כך, עורך הדין שביצע את העסקאות הודה בשלב מסוים כי בדיעבד לא היה מחתים את האם על המסמכים לנוכח מצבה.

כמו כן, השופטת ציינה כי הוכח שהנתבע הוא שיזם את העסקאות, יצר קשר עם עורך הדין ושילם לו, בעוד שהאם הקשישה נגררה ונדרשה לחתום על הסכמים שלא שומרים על האינטרסים שלה ואפילו לא כוללים זכות מגורים בדירה, מבלי שהוסבר לה מה היא עושה ולמה.

מכאן, קבעה השופטת, כי לא הוכח שהאם הייתה כשירה לחתום על ההסכמים – מה שפוגם בתוקפם ומאפשר לבטלם אף שהמתנה הושלמה והזכויות הועברו על שם הנתבע.

בהתאם לכך, הורתה השופטת להחזיר את הרישום על כנו – כך שהאם תופיע כבעלת הזכויות בנכסים. הנתבע חויב ב-20 אלף שקל הוצאות משפט.  

• ב"כ התובע: עו"ד עינת ניימן
• ב"כ הנתבע: עו"ד אורן ענבר, עורך דין חוזים
• ב"כ האם (והאפוטרופא לרכוש): עו"ד ענת רוזנבאום

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.