החלקה נרכשה תמורת 400 אלף שקל אך היישוב שמחזיק בה התנגד לעסקה ומנע את העברת הזכויות. במסגרת הסדר פשרה עם היישוב הוחזרו לרוכשות 260 אלף שקל. את יתרת הסכום ישלמו החברה ובעליה.
שתי נשים שרכשו קרקע בבית חורון תמורת 400 אלף שקל לא קיבלו אותה לידיהן נוכח התנגדות היישוב, שהחזיר להן 260 אלף שקל במסגרת הסדר פשרה. אלא שחברת הבנייה "משכן רקפת" ובעליה, שמכרו להן את הזכויות, סירבו לשאת ביתרה בטענה שהסכם המכר כלל סעיף ויתור על תביעות. השופט הבכיר עבאס עאסי מבית משפט השלום בירושלים קבע לאחרונה כי הוויתור לא חל על מצב שבו הרוכשות לא קיבלו את הקרקע כלל, וחייב את החברה והבעלים לשלם להן 140 אלף שקל בתוספת הוצאות של 45 אלף שקל.
הסכם המכר נכרת עם החברה לפני כ-4 שנים אך היישוב התכחש לעסקה בטענה שלחברה כלל אין זכויות בקרקע. בעקבות זאת הגישו הרוכשות תביעה לחייב את היישוב לפנות את הקרקע ולהצהיר עליהן כבעליה. לחילופין הן תבעו את החזר כספן בתוספת הוצאות משפטיות של כ-33 אלף שקל ופיצוי של 100 אלף שקל על עגמת הנפש שנגרמה להן.
לעומת החברה ובעליה, שהתכחשו לתביעה ולאחריות שלהם למצב, היישוב ניהל עם הרוכשות משא ומתן שבסופו גובש הסדר פשרה במסגרתו הוסכם כי ישלם להן 260 אלף שקל.
בעקבות זאת ההליך המשיך להתנהל רק נגד החברה והבעלים, אלא שהם לא שיתפו פעולה ואף ניתן נגדם פסק דין בהיעדר התייצבות. אך בהמשך הוא בוטל לבקשתם תוך חיובם בהוצאות של 20,000 שקל לרוכשות ו-5,000 שקל לאוצר המדינה.
לאחר שהתביעה שופעלה, טענו החברה והבעלים להגנתם כי הרוכשות היו מנועות מלתבוע אותם נוכח סעיף ויתור בהסכם המכר. בסעיף זה, טענו, נקבע במפורש שתשלום התמורה הוא סופי ומוחלט ולא ניתן לשנותו מכל סיבה, ולא תהיה לרוכשות עילה לתביעת השבה גם אם לא יוכלו לבנות על הקרקע.
מנגד השיבו הרוכשות כי הסעיף חל רק על מקרה שלא יינתן היתר בנייה ולא על מצב שבו כלל לא קיבלו את הזכויות שנמכרו להן.
הספק – לרעת המנסח
השופט הבכיר עאסי קיבל טענה זו, שגובתה בעדות מצד הבן והחתן של הרוכשות, שציין כי הסעיף הוכנס להסכם לאחר שהועלתה האפשרות כי תושבי היישוב יתנגדו לבנייה בקרקע.
השופט הוסיף כי פרשנות הרוכשות עדיפה גם לנוכח סעיף נוסף שקבע כי ההסכם לא כולל התחייבות לבנייה בפועל. בנוסף נקבע כי מדובר בהסכם שנערך על-ידי עורך הדין של החברה כאשר הרוכשות לא היו מיוצגות, ולכן הכלל הוא שספק פרשני יפורש כנגד המנסח.
בהמשך, השופט קבע כי יש מקום לחייב גם את בעל החברה באופן אישי נוכח ערבותו האישית לקיום ההסכם. טענת הבעלים כי הערבות הוגבלה רק למצב שבו תוגש תביעה נגד הרוכשות ואינה חלה על תביעה שהגישו בעצמן נדחתה. נקבע כי נוסח ההסכם לא כלל החרגה כזו.
עם זאת, השופט לא פסק לרוכשות החזר הוצאות עבור העסקה משום שלא הוכיחו אותן בראיות, ואף לא סבר שמגיע להן פיצוי על עגמת נפש מאחר שהסיכון היה ברור.
לפיכך חויבו החברה והבעלים בהחזר יתרת התמורה בסך 140 אלף שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 25 אלף שקל, שיצטרפו להוצאות בהם חויבו בשל חוסר שיתוף הפעולה בתחילת ההליך.
עו"ד יאיר שרף
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.