הבעל ביקש לחלוק בחובות עסקיים אך לא בדירה שרכש לפני הנישואים. האישה טענה כי הדירה רשומה גם על שמה וביקשה לקבל יותר ממחצית הרכוש כי בעלה העלים כספים. לפני 10 ימים נקבע: למעט החובות, הכל חצי-חצי.
גבר שעזב את ביתו לאחר 23 שנות נישואים הגיש בשנה שעברה תביעה לחלוקת רכוש בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
התובע טען כי אשתו סילקה אותו מהבית לפני 3 שנים ומאז השתלטה על הנכסים המשותפים והלא משותפים: היא חיה בדירה שרכש עוד לפני הנישואים, גובה דמי שכירות מחנות שרכשו ביחד ומחזיקה בכלי הרכב המשותפים. לטענתו, בעוד שהנתבעת מחזיקה בחשבון בנק נפרד 300 אלף שקל הוא חי "מן היד אל הפה".
התובע ביקש כי הדירה לא תיחשב לרכוש משותף, ואילו החובות אליהם נקלע לאחר שהעסק שלו נפל כן יהיו משותפים.
אלא שהאישה תיארה מציאות אחרת. היא טענה שהתובע מעמיד פני מסכן, בעוד שבפועל הוא חי טוב והעסק כלל לא נכשל אלא "הורדם" על ידו במכוון כדי לגרום לעיוות בפסיקת המזונות.
עוד היא טענה כי בעלה לא "גורש" מהבית אלא עזב אותו בעקבות רומן עם אישה אחרת, לאחר שנים ארוכות שבהן מירר את חייה ונקט כלפיה וכלפי ארבעת ילדיהם המשותפים באלימות מילולית ופיזית (הוא אף הורשע בהליך פלילי בהכאת בתם).
לגופו של עניין היא טענה כי מעולם לא הסתירה מבעלה את חשבון הבנק שלה וכי הדירה שייכת גם לה – שהרי הוא העביר לה חצי מהזכויות אחרי 16 שנות נישואים. בחובות האישה סירבה לחלוק שכן לטענתה התובע נקלע אליהם באשמתו הבלעדית, ובכל מקרה מדובר בעסק שלו.
מלבד זאת, לטענתה, הוא הימר באופן מסוכן בכספי המשפחה, הלווה כספי עתק לאחרים וסיכן את בטחונה. בהתחשב בכך על בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת שמקנה לו חוק יחסי ממון ולחלק את הרכוש שלא שווה בשווה – לטובתה.
נוצרו בדרך לא חוקית
השופטת שפרה גליק קבעה בראש ובראשונה שדירת המגורים שייכת לשני הצדדים, אף שנרכשה לפני הנישואים. ראשית, משום שבשלב מסוים הבעל בחר להעניק לאשתו מחצית מהזכויות בדירה, ושנית, האישה זכאית לכך כמי שאפשרה לבעלה לעסוק בעסקיו בעוד שהיא ניהלה את משק הבית והשקיעה מאמצים בגידול הילדים וחינוכם.
על אותו עקרון השופטת קיבלה את טענת הבעל לגבי החנות, שנרכשה מכספים משותפים, וכן ביתר הרכוש שנצבר בעת הנישואים, כמו הרכבים וחשבונות הבנק של הצדדים.
עם זאת, השופטת לא סברה שהאישה צריכה לשאת בחובות העסקיים שנוצרו בשל התנהלות לא חוקית מצד התובע, שהודה כי העלים מסים ומסר דיווחים שקריים לרשויות. השופטת ציינה בהקשר זה כי כעקרון לפי ההלכה חובות – עסקיים או אישיים – כן אמורים להיות משותפים, אך לא כאשר הם נוצרו בדרך לא חוקית ולא ראויה.
בסיכומו של דבר השופטת גליק קבעה כי בני הזוג צריכים לחלוק במלוא הנכסים שצברו לאורך החיים המשותפים ועד ליום בו עזב התובע את הבית שווה בשווה, למעט בחובות כאמור. בתוך כך השופטת דחתה את בקשת האישה לחלוקת רכוש שנוטה לטובתה, בין היתר לאחר שמצאה כי "גם הנתבעת לא טמנה ידה בצלחת" והעבירה לא מעט כספים בעצמה לבני משפחתה.
בסיכומו של עניין השופטת ביקשה מהצדדים לנסות להגיע להסכמה לבד, ואם תוך 90 יום לא יצליחו בכך, ימונה אקטואר שיאזן את הרכוש בעצמו.
- ב"כ התובע: עו"ד י' צדוק
- ב"כ הנתבעת: עו"ד י' בר שלטון
* עורכת דין מאיה הר ציון עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בפסק הדין
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.