מבוא
ניתוחים היו קיימים כבר משחר ההסטוריה. במאה ה-20 התבצעה חלוקת המשנה לענפים של הכירורגיה.
ענף הכירורגיה הפלסטית הינו אחד המקצועות התת-כירורגיים, וכיום מבצעים עשרות סוגים שונים של ניתוחים פלסטיים ובהם ניתוחים עדינים ביותר.
הכירורגיה הפלסטית עוסקת בתחומים שונים ומגוונים, ביניהם: ניתוחים פלסטיים למטרות אסתטיות, דהיינו: לשיפור המראה החיצוני. [1] בתחום זה קיימים עשרות ניתוחים, נציין מספר מהם: תיקון גודל האף או צורתו, סילוק קמטים מהפנים, שינוי גודל השדיים, הצמדת אזניים בולטות.
המציאות של חברת השפע הסוגדת לערכי יופי תרמה אף היא לעלייה עצומה במספר הניתוחים הפלסטיים לצרכים אסתטיים, בהם נדון במאמר זה.
ניתוחים מסוג זה מאפיינים בעיקר את הציבור החילוני, אך גם בקרב הציבור הדתי ואף החרדי ניתן להצביע על קיומה של התופעה.
המחלוקת בהלכה
המחלוקת העיקרית בהלכה קיימת לגבי ניתוחים שמטרתם אסתטית בלבד. נשאלת השאלה האם הם לגיטימיים, או שמא מדובר בטיפול רפואי שאינו בבחינת מונע (כנגד מחלה), ויש בו מידה מסויימת של התערבות ועיצוב מחדש של הבריאה.
דילמת ההתערבות
בבסיסה של דילמת ההתערבות עומדת השאלה עד כמה מותר לאדם לעצב מחדש ולשנות את הבריאה. בחינת דילמה זו מנקודת מבט דתית, מחייבת עיון בגישת הרמב"ן אשר גורס כי יש איסור להתערב בבריאה. הרמב"ן מפרש את איסור הכלאיים בתורה (איסור הכלאת בעלי-חיים, איסור הכלאת זרעים) וגורס, כי כפי שהעולם נברא, כך הוא צריך להישמר ולהתקיים. את הציווי "את חוקותי תשמרו" מפרש הרמב"ן כך, שהכוונה גם לחוקי הטבע, וכפי שאלוקים ברא את העולם, כך הוא צריך להשתמר. הטעם לאיסור הכלאיים: הבריאה מחולקת למינים. כל מחלקה בבריאה צריכה לשמור על ייחוד פנימי שלה. המרכיב שני מינים משנה ומכחיש בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים אלוקים בבריאתו את כל הצרכים, וחפץ הוא ליצור בריאות חדשות. הנסיון הזה מעמיד אותו בתחרות עם אלוקים. התחרות עם הבורא - זו צורת ההצגה החריפה ביותר לדילמת ההתערבות מנקודת מבט דתית.
שאלת מידת ההתערבות בהליכים רפואיים עולה בעניינינו, דהיינו: בניתוחים פלסטיים שיש בהם מידה של שינויים צורניים. לציין, כי השאלה עולה גם בנושאים משיקים: ניתוחים לשינוי מין, דרכי הולדה מלאכותיות ושיבוט - כאן מדובר בדרגה המשמעותית ביותר של התערבות.
פוסקי ההלכה- אלו ואלו
כפי שיוסבר להלן, ישנם פוסקי הלכה האוסרים ניתוחים פלסטיים לנוי בכל מקרה ובכל תנאי בין בגבר ובין באשה.[2] (כלומר: אוסרים על התערבות בבריאה). לפוסקים אלו מספר טעמים שבהם הם מוצאים צידוק לאיסור.
לעומתם, ישנם פוסקים רבים הסבורים, כי ניתוח פלסטי מותר, ובכל מקרה בהתקיים תנאים ומצבים מסויימים – יש לאפשר את הניתוח[3].
הרב עובדיה יוסף[4]נמנה עם הפוסקים הסבורים, כי יש להתיר ניתוח פלסטי לשם נוי. בתשובתו בשו"ת "יביע אומר" לשאלה האם מותר לנערה פנויה או לאשה נשואה ללכת לרופא כדי לעשות בפניה ניתוח פלסטי לצורך תיקון ושיפור צורתה וכדי להתייפות יותר, או שמא יש לאסור זאת מהטעם שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, מציג הרב עובדיה יוסף טעמים שונים והשקפות שונות, ולבסוף מגיע למסקנה, כי יש להתיר לנערה או לאשה לעשות ניתוח פלסטי.
הרב עובדיה יוסף מתחיל את תשובתו בהתייחסות למשנה, בה נאמר במסכת בבא קמא [5]: "החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו - חייבים". כלומר: אדם אינו רשאי לחבול בעצמו, אך אף על פי כן אם עשה זאת - הוא פטור מעונש. בגמרא הובאה הפלוגתא בין התנאים - יש הסוברים כי אדם כן רשאי לחבול בעצמו ויש הסוברים כי אין אדם רשאי לחבול בעצמו, אף על פי שיש לו נחת רוח מכך או שהחבלה היא לצורך, והאיסור על חבלה עצמית הוא מן התורה, שנאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה).
ע"פ התלמוד, תנא שאומר שאדם אינו רשאי לחבול בעצמו, מסיק זאת מדברי רבי אלעזר הקפר (שלמד זאת מהברייתא שבגמרא), ואשר לא הרשה לאדם להזיק לעצמו עקב מנהגי אבלות.
הרב עובדיה יוסף מביא בעניין זה את דברי ר' אלעזר הקפר, אשר אמר כי אדם אינו רשאי לחבול בעצמו, שכן מי שצער עצמו מן היין הוא חוטא: נזירות לדידו של ר' אלעזר הקפר היא חטא, שכן, כאמור, הנזיר מונע עצמו משתיית יין, ומזה לומדת הגמרא שעל אחת כמה וכמה מי שמצער את גופו מכל דבר. דהיינו: בניתוח פלסטי דרושים לעיתים אפילו מספר חתכים בגוף, וודאי שאין זה מן 'התענוגות וההנאות' שבעולם.
לציין, כי רוב התנאים חולקים על דעת ר' אלעזר הקפר.
כמו-כן מציין הרב עובדיה יוסף, כי הרמב"ם פסק בהלכות חובל ומזיק[6], שאסור לאדם לחבול בעצמו. וכך נאמר בהלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו ובין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן ובין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כה' ג') "לא יוסף להכותו", אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק". כך גם פסק מרן השולחן ערוך. מנגד, הרמ"ה פסק שאדם רשאי לחבול בעצמו. לפי ר' יוסף קארו טעמו של הרמ"ה לכך שאדם רשאי לחבול בעצמו הוא, שדבריו של רבי אלעזר הקפר אינם בגדר הלכה.
הרב עובדיה יוסף מציג עוד מספר פוסקים, אשר פסקו כפי שפסק הרמ"ה, וחלקו על דעתו של ר' אלעזר הקפר, ומציין כי ההלכה היא כדעתם, כלומר: כדעת הרוב.
בהקשר זה מביא הרב עובדיה יוסף את הנאמר בשיטה מקובצת בבא קמא, כי יש הסוברים כי אדם כן רשאי לחבול בעצמו, לפי דעת הרמ"ה, שהרי רב חסדא כשהיה הולך במקום שיש בו קוצים, היה מרים את בגדיו כדי שלא יקרעו, אע"פ שרגליו היו נחבלות, ואומר: "זה (הכוונה לעור הגוף שנשרט - א.א.ג.) מעלה ארוכה (כלומר: מגליד - א.א.ג) וזה (הכוונה לבגד שנקרע - א.א.ג) אינו מעלה ארוכה, לפי שאדם רשאי לחבול בעצמו". כלומר: מותר לאדם לחבול בעצמו, שכן המטרה היא לא חבלה, אלא שמירת בגדיו, דהיינו: מניעת הפסד ממון.
לאחר מכן, אומר הרב עובדיה יוסף, שמכל מקום, אם נראה באמת שאשה חפצה מאוד להיות נאה יותר ולעבור ניתוח כזה, והניתוח נעשה ע"י הרדמה, והאשה אינה מרגישה בזמן זה כל צער, ואח"כ היא נהנית מהתוצאה באופן תמידי, הרי שהרווח רב מן ההפסד, ואין כאן בבחינת "החובל בעצמו שאינו רשאי".
הרב עובדיה יוסף מציין, כי לפי התוספות ב"ק נכתב, שאסור לאדם לחבול בעצמו אפילו לצורך, כגון אשה שטפחה על ראשה להרוויח כאיסר השמן. גם בפסקי תוספות נאמר, שאסור לאדם לחבול בעצמו כדי להרוויח ממון, כלומר: חבלה למטרת רווח כספי, שכן אזי זוהי חבלה "דרך בזיון", אולם לדעת הרב עובדיה יוסף, יש להפריד בין צורך לצורך. במקרה הנדון האשה נהנית בתמידות, כלומר: לאורך זמן, ואילו הניתוח מתבצע בזמן קצר מאוד וע"י הרדמה, כך שניתן לומר, שהמעשה הוא בבחינת מה שנאמר (במועד קטן ט) "אע"פ שמצר עתה, שמח הוא לאחר זמן".[7] ובמיוחד, מוסיף הרב עובדיה יוסף, אם נגרם לאשה צער מללכת כך (כלומר: כשיש בה פגם המפריע לה), הרי שבודאי כי יש להתיר עשיית הניתוח. הרב עובדיה יוסף תומך דבריו בנאמר בתוס' שבת: גם אם אין לאדם צער, אך הוא מתבייש ללכת כך בין האנשים, מותר, שהרי אין צער גדול מזה. ולגבי אשה, צערה גדול אף יותר, שכן "אין אשה אלא ליופי" (כפי שנכתב בכתובות נט). גם במדרש ובפירוש רש"י נאמר, שבת עשרים כבת שבע ליופי.
הרב עובדיה יוסף ממשיך ומסביר, שאם מדובר באשה פנויה אשר חפצה לעבור ניתוח פלסטי, הרי שהיא עושה כן כדי שיקפצו עליה גברים הגונים אשר יחפצו להנשא לה. ואם מדובר באשה נשואה, הרי שהיא עושה כן כדי להתחבב על בעלה.
לאחר מכן, מתייחס הרב עובדיה יוסף לדברי הרמב"ם אשר אמר עוד בהלכות חובל, כי כל המכה אדם דרך נציון (ריב), עובר על מצוות 'לא תעשה'. מכאן, שהתורה לא אסרה לחבול, אלא דרך ריב, זלזול, ביזוי, והטעם למסקנה זו נמצא באמור בספר דברים כ"ה ג': "פן יוסף להכותו...". כלומר: איסור החבלה הוא כאשר החבלה נעשית "דרך נציון" ומבזה את מי שנחבל. גם בב"ק נאמר, כי מדמים אדם שחובל בגופו לאדם הקורע בגדיו, והרי יש איסור "בל תשחית", אולם, אומר הרב עובדיה יוסף, אין בכך מעבר על איסור "בל תשחית", שכן כמו שאמר הרמב"ם - אין בחובל בעצמו משום בל תשחית, כי גופו מעלה ארוכה, כלומר: מתרפא.
לפיכך, אומר הרב עובדיה יוסף, בניתוח שאשה אינה עושה דרך בזיון, אלא כדי ליפות את עצמה, אין בכך משום איסור חובל בעצמו כלל. הרב עובדיה יוסף מזכיר לצורך חיזוק דבריו בתשובתו את ר' יצחק יעקב וייס אשר אמר גם הוא כי אין בניתוח כזה משום איסור חובל בעצמו, שכן אינו דרך ריב, וכן את ר' משה פיינשטיין אשר כתב כך בתשובתו בנושא זה.[8]
בסעיף ב' לתשובתו, אומר הרב עובדיה יוסף, כי הוא עיין בשו"ת אהרן אפשטיין, אשר לא התיר עשיית ניתוח פלסטי בשל הסכנה הכרוכה בניתוח כזה, וכתב בעניין זה כי כאשר יש לאדם איזשהו מום אשר מטיל בו פגם חיצוני, והוא מעוניין להסירו ע"י ניתוח, אולם יש חשש שהניתוח יסכן אותו, אזי גם אם מדובר בחשש רחוק, אסור לאדם למסור עצמו לניתוח, וגם לרופא, מצידו, אסור לנתח במקרה כזה, גם אם בעל המום דורש ממנו לנתח אותו, ואינו חושש לסכן עצמו.
הרב עובדיה יוסף מסביר, כי דבריו של אהרן אפשטיין צודקים כאשר יש חשש של סכנה בניתוח, ובמיוחד כאשר מדובר בימים עברו, שבהם כמעט בכל ניתוח היה חשש של סכנה. וכן כפי שנאמר ע"י ר' אברהם בורנשטיין בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שכא אות ג), שכל ניתוח הוא בחזקת סכנה, ואפילו כשהרופאים מבטיחים שאין סכנה בדבר, הרי שהנסיון הוכיח שאין לסמוך עליהם בכך.
אולם, ממשיך הרב עובדיה יוסף, אין כך הדבר בימינו – עם התפתחות המדע הרפואי, אין בניתוח כזה חשש סכנה כאשר הוא מתבצע ע"י רופא מומחה ובעל נסיון. ואע"פ שבעצם הרדמה כללית יש חשש סכנה - הכוונה היא להרדמה ארוכה ועמוקה במסגרת ניתוח אשר נמשך שעות ארוכות, הרי שהרדמה של ניתוח קל, כגון הניתוח הנדון, אשר מסתיים תוך שעה קלה - אין בה חשש כזה.
הרב עובדיה יוסף מפנה לרמב"ן אשר כתב בספרו "תורת האדם" בעניין הקזת דם (דף יג ע"ב), שלמרות שייתכנו סיכונים כאשר מבצעים ניתוחים או פעולות אחרות הכרוכות בהקזת דם, הרי שמכיון שהתורה נתנה לרופא רשות לרפא, אין הרופא צריך לחשוש שמא יטעה כל עוד הוא מתנהג כשורה לפי שיקול דעתו. בעצם זה שהוא מרפא הוא עושה מצווה, ואם הוא טעה בשוגג - לא מוטל עליו עונש כלל, וזאת בהשוואה לדיין אשר גם עליו אינו מוטל עונש כשהוא מבצע את מלאכתו וטועה בשוגג, שכן כמו שנכתב במסכת סנהדרין - "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", כן הדין לגבי רופא - לכאורה כל מה שכרוך בעיסוק ברפואה יש בו משום סכנה, שכן ייתכן טיפול מסויים אשר מועיל לאחד ומזיק לאחר. מכך משתמע, כי על רופא לבצע את מלאכתו, גם אם נראה כי יש בה משום סיכון.
הרב עובדיה יוסף מוסיף וכותב, כי שאל את הגרי"ש אלישיב (אשר תשובתו הודפסה לאחרונה בשו"ת "ישיב משה" - רבי משה טורצקי), האם מותר לאדם לעשות ניתוח פלסטי כדי ליפות את פניו ע"י הרדמה כללית, אע"פ שידוע שבכל הרדמה וניתוח יש חשש סכנה, וזה השיב לו, שמותר לעשות ניתוח כזה, ולמעשה אין מדובר בסכנה, שכן רק הרדמה עמוקה מאוד וארוכה - יש בה חשש סכנה. אולם, במקרה הנדון מדובר בניתוח שאינו לוקח יותר משעה, כך שאין בו חשש אמיתי וכן בהרדמה הנצרכת לניתוח כזה.
בחלק השלישי לתשובתו, מציג הרב עובדיה יוסף דעה שונה, היא דעת הרב ולדנברג, כפי שמופיעה בשו"ת ציץ אליעזר[9]. הרב ולדנברג התייחס למה שנאמר בשו"ת שערי צדק, ע"י הרב פענעט, שהתבסס על הרמב"ם אשר אמר, שחולה אשר לא יוועץ כלל ברופאים, משול לאדם רעב אשר אינו רוצה לאכול, ושבודאי ימות כתוצאה מכך. הרב ולדנברג אומר בקשר לכך, כי לרופא ניתנה רשות לרפא כשמדובר במכה או בחולי שנתהוו במהלך חיי האדם, אך אם האדם נולד כך (כלומר: עם פגם כלשהו), ואין לו שום כאב ולמרות זאת הוא רוצה שרופא יתקן פגם בגופו - אין לכך שום היתר מדין תורה. הרב ולדנברג ממשיך ואומר כי כך גם לגבי אשה שלא סובלת משום כאב, אך אינה מצליחה להרות, והולכת לרופא כדי שירפא אותה ואז תוכל להתעבר וללדת - אין לכך שום היתר.
הרב עובדיה יוסף אומר, שהרב ולדנברג כתב כי, הרב פענעט אמר דברים חשובים, אם כי דבריו אינם מקובלים עליו בעניין ריפוי עקרות, שכן מנהג בנות ישראל מראה, כי הן הולכות להוועץ ברופאים כל אימת שנתקלות בבעיית עקרות. אולם, יש מקום לחידושו בנוגע לניתוחים פלסטיים, שרופאים נוהגים לבצע בימינו אך ורק לצורך ייפוי אבריהם של האנשים ולא למטרת ריפוי כאב כלשהו. דבר זה, אומר הרב ולדנברג, יש לאסור, שכן לא על זה נאמר, שניתנה לרופא רשות לרפא. הנימוק לכך הוא, שאין צייר כמו אלוקים, אלוקים הטביע בכל אחד מהאנשים שברא את צלמו ודמותו המתאימה לו, ואין לסתור גזירה זו. כלומר - בכל אדם יש מן הדמות האלוקית, ופגיעה באדם משמעה: פגיעה באלוקים. הרב ולדנברג מוסיף, כי אין לערב עניין זה עם דברים העולים מהמדרשים ומהאגדות, המהללים את היופי לנשים, שכן אין למדים מהמדרשים ומהאגדות. לכן, נראה לרב ולדנברג, שאסור לאדם לעשות ניתוח פלסטי לשם נוי ויופי, וגם לרופא, מצידו, אסור לבצע ניתוח כזה, שמטרתו אך ורק ליופי.
הרב עובדיה יוסף מסייג את עמדתו של הרב ולדנברג, ואומר שדבריו אינם מחוייבי המציאות, שכן נשים שאינן מצליחות להכנס להריון הולכות כעניין שבשיגרה להוועץ ברופאים, וכך גם כאשר מראה פניו של אדם גורם לו צער ובושה, אזי מותר לו לעשות ניתוח כדי שיהיה נאה ומקובל על הבריות, ואין בכך סתירה של פגיעה באלוקים ובמה שברא, שכן גם על זה נאמר שניתנה לרופא רשות לרפא. כך סבר גם הרמב"ן בספרו "תורת האדם".
עוד מוסיף הרב עובדיה יוסף, שידוע, שכאשר האגדה חולקת על התלמוד, אין למדים ממנה.
הרב עובדיה יוסף מציין, שגם האדמו"ר מגור (בספר "מכתבי תורה" סי' מח) מתיר עשיית ניתוח כזה, ואומר שכשהרופא מאשר לנערה לעבור ניתוח כזה, ואומר שאין חשש של סכנה, יש לסמוך על דברי הרופא, ולהתיר לו לבצע את הניתוח, וזאת כדי להסיר את הצער והבושה מהנערה. הרב עובדיה יוסף אומר, שהוא ראה כי הרב יעקב ברייש, בעל שו"ת חלקת יעקב, שנשאל אם מותר לנערה לעשות ניתוח פלסטי באפה כדי ליישר או להקטין אותו, על-מנת שיהיה יפה יותר, וזאת כדי שתוכל למצוא בנקל שידוך, השיב כי התשובה היא חיובית. הנימוק לכך הוא, שאם הנערה מתביישת ללכת כך בין חברותיה, ואשה מקנאה ביופי של חברתה, הרי שאין צער גדול מכך, ולכן יש להתיר. וכמו שנאמר בתוספות מסכת שבת (נ) - אין כאן מקרה של החובל בעצמו שאינו רשאי, שכן מדובר בטובתה של הנערה.
הרב עובדיה יוסף מסיים חלק זה של תשובתו באומרו, כי נערות נוהגות לנקב את תנוכי אוזניהן כדי שיוכלו לענוד עגילים, ואין בכך משום עבירה על איסור של אדם לחבול בעצמו או בחברו, שכן הן עושות זאת לטובתן וליופיין.
מכאן, שיש להתיר עשיית ניתוח פלסטי לשם נוי.
בחלק הרביעי לתשובתו, אומר הרב עובדיה יוסף, כי הגר"מ קליין אשר בשו"ת "משנה הלכות" (ח"ד סי' רמו) נשאל אודות אשה שיש לה אף ארוך, והוא מהווה מבחינתה מום הפוגע ביופיה ובגינו קשה לה למצוא זיווג הולם, והיא רוצה לעשות ניתוח אצל רופא מומחה כדי שיקטין קצת את אפה, השיב כי יש להתיר לה לעבור ניתוח כזה, שכן אין בכך משום איסור חובל בעצמו, שהרי לא מדובר על "חובל" אלא על "מרפא", ומביא מובאה מכתובות שתומכת בדבריו, כי הסרת מומים נקראת רפואה. הגר"מ קליין הוסיף, כי לגבי השאלה האם יש להחמיר ולאסור ניתוח כזה משום שיש בו חשש סכנה, הרי שכולם רואים כי לא מעט נשים עושות ניתוחים כאלו, והן אינן מסתכנות כלל, וכל הרופאים הבקיאים במלאכת הניתוחיים הפלסטיים אומרים בביטחון גמור, כי אין בניתוחים פלסטיים כאלו חשש סכנה כלל, מה גם שהנסיון מראה כי הניתוחים מתבצעים באברים חיצוניים בגוף ולא באברים פנימיים. לאור זה, אומר הגר"מ קליין, יש להתיר לנערה או לאשה לעבור ניתוח פלסטי כזה שמטרתו לתקן מום הפוגע ביופיה. נשים רבות כבר עשו כן ונתרפאו. יש להניח לבנות ישראל לעבור ניתוח כזה ולפעמים ההיתר לניתוח כזה הוא אף בגדר מצווה כאשר מדובר בנשים שקשה להן להנשא בגלל המום הפוגע ביופיין.
גם לגבר, ע"פ הגר"מ קליין, אשר סובל ממום או מכתמים בפניו ומתבייש להתהלך כך בין האנשים, יש להתיר לעשות ניתוח פלסטי, שכן אין צער גדול מכך שאדם מתבייש בשל מראהו להתהלך ברבים.
אמנם יש מקום לבחון האם אין בכך חשש של מעבר על האיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה", אך לא נראה שכן במקרה דנן, שכן גם בקרב הגויים גברים עוברים ניתוחים כאלה, ומכל מקום בעניין זה אין להבחין בין נשים לגברים.
הרב עובדיה מוסיף, כי עיין בתשובתו של הגר"מ פיינשטיין בתשובתו בספר "רפואה והלכה", שנשאל גם הוא בנדון, האם מותר לנערה לעשות ניתוח פלסטי כדי לייפות עצמה ומצא, כי משה פיינשטיין השיב, כי אין בכך משום חובל בעצמו שאינו רשאי, שכן לפי דברי הרמב"ם בהלכות חובל נאסר על אדם לחבול בעצמו כשהוא עושה כן דרך נציון או בזיון (ריב), ואילו כאן אין זה כך, שכן המטרה של הנערה העוברת ניתוח כזה היא אך ורק לטובתה, כדי שתהיה נאה וגברים רבים יהיו מעוניינים להינשא לה, שהרי נאמר כי "אין אשה אלא ליופי", ומכאן, שיש להתיר לעשות את הניתוח.
לאחר סקירתו של הרב עובדיה יוסף את הדעות השונות של החכמים והפוסקים, וכמובן הצגת עמדתו והתימוכין לה הוא מגיע למסקנה, כי יש להתיר לנערה לעשות ניתוח פלסטי כדי לשפר את צורתה ויופיה הטבעי על-מנת שתוכל למצוא חן בעיני כל מי שרואה אותה, וכדי שתוכל למצוא שידוך הגון. גם אם מדובר באשה נשואה, מגיע הרב עובדיה יוסף למסקנה, כי יש להתיר לה לעשות ניתוח כזה כדי להתחבב יותר על בעלה. אולם, יש לוודא שאת הניתוח יבצע רופא מומחה ובעל נסיון רב, שהוא זריז וזהיר במלאכתו, כדי שלא תתרחש תקלה כלשהי בניתוח.
הרב עובדיה יוסף אומר, כי נראה לו שיש להתיר ניתוח פלסטי גם לגבר אשר יש לו מום בפניו או כתמים רבים שגורמים לו להתבייש להסתובב כך בין הבריות, ובמיוחד אם הפגמים שבו מפריעים לו למצוא אשה. ("עזר כנגדו" - במקור). ואין בכך משום לא ילבש גבר שמלת אשה.
הרב חיים אייזנשטיין [10] מתייחס גם הוא לסוגיית ניתוחים פלסטיים לשיפור הצורה לאור ההלכה, ומגיע גם הוא למסקנה, כי יש להתיר עשיית ניתוח פלסטי. (המסקנה מלווה בסייגים מסויימים, אליהם נתייחס בהמשך).
הרב אייזנשטיין מציג בראשית דבריו את הנושא, ואומר כי בעת האחרונה התפתח מאוד במדע הרפואי ענף הניתוחים הפלסטיים, המבוצעים לתיקון או לשיפור הצורה החיצונית, או איברים משונים מלידה או שנפגמו ע"י תאונה, כגון: אף ארוך או עקום, סנטר כפול, או להחלקת עור הפנים שהתקמט וכן הסרת גידולים וצלקות לא מסוכנים מהגוף.
הרב אייזנשטיין מציג את הבעיות שיש לענות עליהן במסגרת השאלה האם יש להתיר ניתוח פלסטי.
א. ראשית יש לבחון האם יש בניתוח כזה משום איסור של חבלה עצמית, שכן כפי שמבואר בגמרא ב"ק צ,ב ובטוש"ע חו"מ ת"כ סל"א,אסור לאדם לחבול בעצמו.
ב. לאחר מכן יש לבדוק האם יש בניתוח כזה חשש של סכנה, שכן, כידוע, יש איסור מן התורה על אדם להביא עצמו לידי סכנה, ואפילו כשמדובר בספק סכנה. הרב אייזנשטיין מציין, כי חז"ל אסרו דברים רבים בשל סכנת נפשות.
ג. עניין נוסף הראוי לבדיקה, הוא האם אין בניתוח כזה משום התערבות במעשיו של אלוקים, שהרי אלוקים יצר כל אדם בצלם דמות תבניתו המיוחדת לו, ואין זה ראוי לשנותה. בהקשר זה מציין הרב איזנשטיין את איסור הכלאיים בבהמות ובזרעים, שכן ע"י הרכבתם יוצרים בני האדם דברים חדשים, שמהווים למעשה שינויים במעשי בראשית, שנבראו ע"י אלוקים בחוכמה ובתבונה. אלוקים צייר את כל הצורות לפי מה שהיה ראוי להיות בעיניו ולפי מה שהוא היה צריך בעולמו, ולכן בני האדם הצטוו שלא להתערב ביצירת אלוקים מחשש שתפגע השלמות המכוונת שאותה אלוקים יצר.
ד. רוב הניתוחים הנ"ל נעשים בדרך כלל בנשים, ובעניין זה יש לבדוק האם גם לגברים מותר לעשות ניתוחים כאלה, או שיש בכך חשש של "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב,ה). וכפי שנפסק בטוש"ע חיו"ד סי' קפב - כל דבר המיוחד לנשים - אסור לאנשים לעשותו.
הרב אייזנשטיין מסביר, כי הוא ינסה לברר את השאלות הנ"ל לאור המקורות - מהמקורות בגמרא דרך הרמב"ם והשולחן ערוך וחשובי המחברים ועד לפוסקים העכשוויים.
א. חובל בעצמו וגדרו - הרב אייזנשטיין מתחיל חלק זה של תשובתו במקור העיקרי בתלמוד לאיסור על אדם לחבול בעצמו, אשר נמצא במשנה, ב"ק, צ,ב: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי - פטור". כמו-כן ישנה במשנה דוגמא לחבלה שאינה לצורך רפואה, והיא אשה שטפחה על ראשה (למטרת רווח כספי). הרב אייזנשטיין מנסה לתת פרשנות מרחיבה יותר ואומר, כי אפשר אולי ללמוד מכך שכתוב "אינו רשאי" ולא "אסור", שהכוונה היא לדרגת איסור קלה יותר, ואין מדובר באיסור מוחלט. וכאשר מדובר בצורך גדול, יהיה מותר לאדם לחבול בעצמו. הרב אייזנשטיין מתייחס לאמור בהמשך המשנה באשר לאיסור השחתת הממון, ואומר שאסור להשחית שלא לצורך, אך כשיש צורך - מותר. הרב אייזנשטיין ממשיך וחוזר לגמרא שם הובאה מחלוקת תנאים - ישנם תנאים שסבורים כי אדם רשאי לחבול בעצמו, ולעומתם ישנם תנאים הסבורים כי אין אדם רשאי לחבול בעצמו. הרב אייזנשטיין מציין שבהמשך הגמרא מוזכר המשל על הרב חסדא [11], שהמסקנה העולה ממנו היא, כי מותר לאדם לחבול בעצמו כדי למנוע הפסד ממון.
הרב אייזנשטיין אומר, שאולי יש להפריד בין צורך לצורך: צורך שהוא למצווה וצורך שאינו מצווה. לפיכך, יש מקום להפריד בין ניתוחים פלסטיים שנעשים לצורך מצווה, כגון: נערה פנויה שרוצה להיות יפה יותר כדי למצוא שידוך הגון, או אשה נשואה כדי שתוכל להתחבב על בעלה, לבין מטרות שונות שאינן לשם מצווה.
הרב אייזנשטיין אומר, שהוא ראה כי נכתב בספר "חובות הלבבות"[12] שכל פעולה שהיא נחוצה וכוונתה לשם שמיים היא מצווה, וכזו שאינה כן היא עבירה. הרב אייזנשטיין ממשיך ואומר שפעולות האדם נחלקות לשלושה סוגים: מצוות, עבירות ורשות. לגבי הרשות הוא אומר, שכאשר מדובר בהכרח לצורך של האדם בעצם מדובר במצווה. ולמעשה, לפי דרך זו כל צורך ממשי הוא בגדר מצווה. הרב אייזנשטיין מסייג ואומר, שקשה ללמוד הלכה מספר שעוסק במוסר, שכן ייתכן כי המחבר לא התכוון בדיוק לכך, אלא רק העלה זאת כרעיון מוסרי עמוק.
הרב אייזנשטיין אומר, כי בהלכה ניתן למצוא הרבה פעמים את ביטויים כגון: "לצורך מצווה" "מצווה שאני", ומכך ניתן ללמוד שכמעט שלא קיים צורך שאינו בעצם מצווה. אולם, הרב אייזנשטיין מפנה לתוספות, שם נאמר שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה.
הרב אייזנשטיין מעלה את הרעיון, כי יש להפריד בין צורך קטן, כגון האשה שטפחה על ראשה כדי להרוויח מעט שמן לבין צורך גדול וממשי, כגון ניתוח פלסטי לצורך אסתטי, אשר תוצאתו תשאר למשך כל חיי האדם אשר עובר אותו.
הרב אייזנשטיין מביע דעתו ואומר, שאולי יש מקום לומר, כי ניתוחים הנעשים לצורך מציאת שידוך נעשים בעצם לצרכי מצווה מובהקים, ובכל מקרה מדובר בצרכים גדולים וממשיים, שכן רוב הניתוחים הללו נעשים רק באופן פרטי, ובעלות גבוהה. קופות החולים וחברות הביטוח הרפואי אינן מממנות ניתוחים כאלה, ועצם העובדה שאדם מוכן לשלם מכיסו הפרטי סכום כה גדול למען מטרה זו, מהווה מעשה המוכיח ומצביע על גודל הצורך שבניתוח כזה.
הרב אייזנשטיין מזכיר את דעת הרמ"ה, אשר סבר כי מותר לאדם לחבול בעצמו, ומציין כי דעת רבי אלעזר הקפר, אשר סבר כי הדבר אסור, דעת יחיד היא, אשר רבים חולקים עליה.
הרב אייזנשטיין מתייחס לעניין "ההפסד המרובה" בהקשר של הניתוחים הנ"ל, ואומר כי גדר מרובה או מועט תלוי בכל אדם ולפי מצבו האישי, ומציין כי רוב האחרונים סוברים שאין לו שיעור והקצבה אלא הכל לפי הדעה והאומדן האישי של האדם. עוד אומר הרב אייזנשטיין בהקשר זה, כי יש מהאחרונים אשר כתבו, כי דבר שנוהגים בו לחומרא כשאין הפסד מרובה והוא שכיח, אזי יש להקל בו.
הרב אייזנשטיין אומר, כי הוא מצא שהרבה צרכים חשובים נחשבים בהלכה כ"הפסד מרובה".
לגבי המקרה דנן, אומר הרב אייזנשטיין, כי הצער מהניתוח עצמו אינו מורגש כלל, שכן הניתוח נעשה ע"י הרדמה. ישנו רק צער מועט שאורך כשעה קלה בלבד, ואילו ההנאה וקורת הרוח שיהיו לאדם כתוצאה מהשינוי שיהיה בגופו או בפניו בעקבות הניתוח ימשכו לאורך כל חייו.[13]
הרב אייזנשטיין ממשיך להתייחס לצורך של האדם העובר ניתוח כזה, ואומר שמה שמדובר עליו כאן הוא הרבה יותר מאשר צורך ממון, ומוסיף שכמו שכל אדם מוכן להצטער ולעבוד קשה כדי להרוויח את לחמו ("הזורעים בדמעה ברינה יקצרו"), הרי גם במקרה דנן - לאחר צער מועט וקצר, תהיה לאדם שמחה רבה.
הרב אייזנשטיין אומר, שנראה לו שיש לחדש ולומר, שהגדרת הצורך משמעה, למעשה, שהמעשה שהאדם עושה לא יהיה חסר תועלת לחלוטין. (כגון: שהמעשה לא יעבור על האיסור "בל תשחית" לגבי בגדים). הרב אייזנשטיין מציין, שהאיסור "בל תשחית" לגבי בגדים גרוע יותר מחובל בעצמו, כיון שלזה אין תקנה. הרב ממשיך בנוגע לסוגיית ההשחתה, ומביא מספר דוגמאות המצביעות על כך, שלפעמים כשיש צורך מותר לעשות מעשה, ואין בכך מעבר אל איסור "בל תשחית". הרב מתייחס לדברי הנאמר בשדי חמד (מערכה ב' פאת השדה סימן מז) כיצד תקנו חכמים קריעה על המת, אשר לדעת הפוסקים מצווה זו היא מדרבנן, הרי אין בכוחם של החכמים לבטל מצווה מהתורה רק בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, והרי עובר על בל תשחית לא רק באילן, עובר על איסור מהתורה.
הרב אייזנשטיין ממשיך בעניין זה ואומר, כי הרמב"ם פסק (בהלכות חובל ומזיק פ"ה ה"א) שאסור לאדם לחבול בו ובחברו, אך האיסור הזה תקף כשמדובר בחבלה שהיא דרך ריב וכשהיא באה לבזות. כמו-כן יש הסוברים שמותר לחבול לצרכי רפואה וכן לאב הרודה בבנו ולרב בתלמידו.
בעניינינו, אומר הרב אייזנשטיין, מדובר בחבלה של ניתוח פלסטי אשר מטרתו לתקן את מה שפגום (בגוף/בפנים), וע"י התיקון, שיגרום לצער מועט, האדם יסיר מעליו צער גדול ותמידי שגורם לו להתבייש להתהלך כך בין הסובבים אותו. הדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשמדובר באשה, שכידוע, רגישה הרבה יותר להופעתה החיצונית מאשר גבר, ומראה החיצוני תופס אצלה מקום מרכזי ועיקרי בחיים. כאן מדובר בצער ממשי ובצורך גדול, הרבה יותר מאצל האשה שטפחה על ראשה כדי להרוויח מעט ממון. הרב ממשיך ואומר, שמי שעובר ניתוח פלסטי, שיש בו צער מועט, עושה זאת כדי למנוע צער גדול ולכן הדבר אינו אסור. הרב אייזנשטיין מוסיף, שכפי שירחיב בהמשך, דעת רוב הראשונים היא, שהאיסור על אדם לחבול בעצמו הוא מדרבנן, ולפיכך לצורך מצווה ומניעת צער גדול, ניתן להתיר לאדם לחבול בעצמו. על דעה זו יש חולקים.
הרב אייזנשטיין ממשיך להציג את גישתו המתירנית, ומספק הסבר נוסף להיתר לעשות ניתוח פלסטי. הרב אומר, שנראה לו כי יש מקום לחדש ולומר, שאדם אשר יש לו פגם חיצוני בולט שמצער אותו עד מאוד וייאלץ בעל כורחו להשאר עם אותו פגם - ייתכן כי יחלה עקב כך. הדבר נכון, ואף יותר מכך, כשמדובר באשה, שהרי רגישותה למראה החיצוני גדולה כפי שנאמר לעיל. הוא הדין לגבי איש שהוא אסטניס[14] ורגיש.
הרב אייזנשטיין אומר, כי הוא מצא בהלכה שבגדר הגדרת "חולה" נכנס גם הפירוש שלהלן: אם לא יעשו לאדם דבר מסויים, הוא יוכל לחלות בשל כך. הרב אייזנשטיין מביא מספר דוגמאות לכך, כאשר אחת מהן היא, שלפי הרמב"ם הרעב והצמא מוגדרים כחולים. (כלומר: אם לא יאכלו וישתו, יהיו חולים). כמו-כן ישנו מעמד במיוחד בהלכה לעניינים שונים הקשורים באסטניס. יש אסטניס שפירושו אדם מפונק, וכך למשל, בברכות טז ב רבן גמליאל, בשל היותו אסטניס, הקל עם עצמו בדברים האסורים לשאר האנשים, שכן מה שנראה לשאר האנשים כמותרות, לגביו הכרח הוא. הרב אייזנשטיין מסייג מעט את טיעונו בעל הפרשנות המרחיבה, ואומר כי כמובן אין לאנשים הללו (אניני הדעת) דין "חולה" כמו מי שתש כוחו ונפל למשכב, אך כשיש צדדים ושיקולים נוספים, טעם זה מצטרף גם הוא, לעניות דעתו, לגישה הנוטה לקולא, דהיינו: המתירה ניתוח פלסטי. הרב ממשיך לסייג ואומר, שכל מה שהוא כותב הוא בגדר דעתו הפרטית, מדובר רק בסברות הנראות לו ואין מדובר בהלכה מחייבת.
המשך דיונו של הרב אייזנשטיין בסוגיית החובל מתייחס לשאלה האם האיסור על אדם לחבול בעצמו הוא מדאורייתא או מדרבנן, שכן אם האיסור הוא מדרבנן, יש יותר מקום להקל.
יש מהפוסקים הראשונים אשר סברו, כי האיסור על אדם לחבול מעצמו הוא מהתורה, ולכן השבועה לא חלה עליו. (השבועה משמעה, אדם שנשבע להרע לעצמו). כך גרסו הרשב"א והמאירי. אולם, המאירי כתב בהמשך דבריו אחרת, שהאיסור הוא מדברי סופרים. כוונת המאירי היא לא לכך שהאיסור הוא מדרבנן, אלא לכך שזה איסור תורה אך לא מפורש.
ישנם פוסקים אשר סברו, כי האיסור הוא מדרבנן. הרב אייזנשטיין סובר, כי הרמב"ם סבר כך[15], אך אומר כי השאלה האם הפסוק מנזיר הוא רק אסמכתא או לימוד ממש צריכה עיון.
הרב אייזנשטיין מזכיר, כי כל האמור מתייחס לחבלה שלא לצורך.
לדברי הרב אייזנשטיין, כל הפוסקים מתקופתנו שהתייחסו לשאלה (וביניהם: ר' יצחק יעקב וייס בעל שו"ת מנחת חינוך, ר' יעקב ברייש בעל החלקת יעקב) גרסו כי אדם העושה ניתוח פלסטי אינו חובל בעצמו ובמיוחד כשהניתוח נעשה לצורך שידוך או שאר צרכי מצווה.
ב. חשש סכנה - העניין השני אשר יש לבררו, ע"פ הרב אייזנשטיין, הוא האם יש בניתוחים הפלסטיים חשש סכנה, הן בעצם הניתוח, (שכן לעיתים יש צורך בשני חתכים: אחד במקום הפגום, והשני במקום שממנו נוטלים את העור להשתלה), והן בהרדמה הנעשית לצורך הניתוח.
הרב אייזנשטיין אומר, כי ברור שאסור לאדם להביא עצמו לידי סכנה אם אין הכרח רפואי בדבר, וזאת כפי שנאמר בטור שולחן ערוך יו"ד קטז ובשולחן ערוך חו"מ תכז.
לפי דברי הרב אייזנשטיין, ניתוחים פלסטיים נעשים מידי יום, וכמעט כל המטופלים אשר עוברים אותם שבים במהירות לאיתנם. כמו-כן הרופאים אומרים בביטחון מלא שאין בהם כל סיכון. הרב אייזנשטיין מצטט מתשובת הגרי"ש אלישיב, אשר פסק בעניין זה כי מותר לעשות ניתוח פלסטי, ואין בו חשש של סכנה, שכן רק בהרדמה עמוקה מאוד וארוכה יש סכנה, ואילו כאן מדובר בניתוחים קצרים שאינם מצריכים הרדמה כה ארוכה.
הרב אייזנשטיין מדגיש, שעיקר החשש מהסכנה הוא לא מעצם הניתוח, אלא מההרדמה, והלא ההרדמה היא מקומית בלבד ולמשך זמן קצר. הרב אייזנשטיין ממשיך ואומר, שהוא שאל בעניין זה מומחה, אשר השיב לו, כי כיום הרופאים משתמשים בחומרים מצויינים לצורך ההרדמה, ואין בכך סיכון. כמו-כן הרופאים מדגישים, שהניתוחים הפלסטיים אינם פנימיים, הם לא מתבצעים בתוך הגוף, אלא רק באיברים החיצוניים. במאמר מוסגר מציין הרב אייזנשטיין, כי לפני מספר שנים התפרסמה בעיתונות ידיעה על מנתח פלסטי מפורסם אשר גרם לנזק למטופל, אולם מדובר במקרה חריג, במקרה אחד מתוך אלף, וכידוע העיתונות אוהבת להפריז בתיאוריה. הרב מוסיף, כי הנזק לא נגרם בגלל הטיפול אלא בגין רשלנות פושעת של המנתח, אשר ידוע לשימצה בהתנהגותו. המסקנה העולה מכך, ע"פ הרב אייזנשטיין,היא שאת הניתוח צריך לבצע לא רק רופא שהוא מומחה, אלא רופא שהוא גם זהיר במלאכתו.
הרב אייזנשטיין אומר, שגם אם יקרה אסון לאדם אחד מתוך אלפים אשר עוברים ניתוח פלסטי, אין זו סיבה מספקת כדי לא להתיר עשיית ניתוחים כאלה, שכן הסכנה אינה מוחשית. לצורך חיזוק דבריו מפנה הרב אייזנשטיין לדברי הרב משה פיינשטיין (באגרות משה חו"מ סי' קד), אשר התיר להתפרנס ממשחק באולינג. יש הגורסים כי המשחק מסוכן, אולם לפי הרב פיינשטיין, רק אחד מתוך כמה אלפים נפגע, כך שהסכנה במשחק אינה מוחשית.
לאחר מכן מציג הרב אייזנשטיין מספר דעות המסייגות את עמדתו הליברלית. כך למשל, בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' שכא אות ג') נכתב ע"י ר' אברהם בורנשטיין לגבי יישור רגל עקומה של ילד, כי אין להתיר עשיית ניתוח, שכן כל ניתוח הוא בחזקת סכנה, וגם אם הרופאים מבטיחים שהניתוח יעבור בהצלחה, הנסיון מלמד כי אין לסמוך עליהם בעניין זה.
גם אהרון אפשטיין פסק, כי אסור לעשות ניתוח לשם יופי כשיש חשש, גם אם מדובר בחשש רחוק, לסכנה כלשהי.
הרב אייזנשטיין ממשיך להציג את עמדתו הליברלית החולקת, ואומר כי כל זה נכון אם יש חשש סכנה, אך המציאות בשטח במקום מסויים ובזמן מסויים, היא שקובעת את דרגת הסיכון, וייתכן באמת כי בימים עברו היתה סכנה בעשיית ניתוחים פלסטיים, אך היום הדבר שונה. לא רק שהמדע התפתח, אלא הוא עבר שינויים מהותיים, ואם הניתוח נעשה ע"י רופא מומחה ועם מרדים מומחה, וההרדמה אינה עמוקה וממושכת, הרי שאין בכך סיכון.
הרב אייזנשטיין מחזק את עמדתו בכך שהוא מציין, כי פוסקים כתבו בפירוש, כי אין בניתוחים הפלסטיים חשש סכנה. כך למשל הרב מנשה קליין, בעל השו"ת משנה הלכות, אשר כתב כי כל הרופאים מבטיחים שהניתוחים הם ללא סיכון, ואכן המציאות מראה כי הם צודקים.
גם ר' משה פיינשטיין התייחס רק לעניין החובל בעצמו ולא הזכיר בתשובתו כלל את שאלת הסכנה. גם הרב ולדנברג אינו מתייחס בתשובתו לעניין הסכנה.
אולם, אומר הרב אייזנשטיין, חשוב להקפיד שהן הרופאים המנתחים והן הרופאים המרדימים יעשו מלאכתם נאמנה ולא יגרמו, חס וחלילה, לנזק למנותח.
ג. שינוי מצורת הבריאה - הרב אייזנשטיין אומר, כי כפי שהוא ציין כבר בתשובתו, כל גדולי הפוסקים אשר התייחסו לשאלת הניתוחים הפלסטיים ולבעיות ההלכתיות הכרוכות בהם, העלו רק את הבעיות של חובל בעצמו ושל חשש סכנה. ר' מנשה קליין בלבד העלה גם את שאלת ה"לא ילבש" לגבי גבר. אולם, אף אחד מהפוסקים לא הזכיר, וגם לא ברמז דק, כי ישנה בעייה הלכתית הכרוכה בשינוי מצורת הבריאה, שכן כידוע, אלוקים ברא את האדם בצלם דמותו ותבניתו.
הרב אייזנשטיין סבור, כי לו היו הפוסקים חושבים כי יש בניתוח איסור בשל החשש של שינוי מצורת הבריאה, לא היו מתעלמים מכך והיו מתייחסים בתשובתם לעניין זה.
אולם, אומר הרב אייזנשטיין, הוא ראה חידוש גדול בדברי הרב ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר, אשר דעתו היא כי יש לאסור ניתוחים פלסטיים לשינוי צורה. הרב ולדנברג אינו מזכיר כלל נימוקים של של חובל בעצמו או של חשש סכנה, אלא רק נימוק חדש (אשר, כאמור, לא הועלה ע"י הפוסקים האחרים), והוא : שינוי מצורת הבריאה. דעתו של הרב ולדנברג מתבססת על דברי הרב פענעט, אשר נכתבו בשו"ת שערי צדק. הרב פענעט לא דן בניתוחים פלסטיים, אלא בטיפולי פוריות שעוברת אשה הרוצה ללדת. הטיפולים הללו אסורים על ידו. בתשובתו הוא אומר, כי כל שהתורה התירה לרופא לרפא הוא כל מה שקשור במחלה שהתהוותה, אך אם אדם נולד עם פגם כלשהו,אשר אין בו שום חולי וכאב, אזי הליך רפואי שנועד להסירו - אסור הוא. כך גם לגבי אשה אשר מעוניינת לעבור טיפול כדי שתוכל ללדת - היא אינה סובלת מחולי וכאב, ולכן אין להתיר לה לעבור טיפולים אלו.[16]
הרב ולדנברג מסתייג מהמסקנה של הרב פענעט ביחס לטיפולי פוריות, שכן לדבריו המנהג מראה כי בנות ישראל בכל הדורות נהגו לדרוש ברופאים בעניין זה, גם אם לא סבלו מחולי ומכאב. אולם, ביחס לניתוחים פלסטיים הרב ולדנברג מוצא לנכון לאמץ את גישתו של הרב פענעט. הוא אומר, כי הרופאים מבצעים ניתוחים פלסטיים בקרב הרבה אנשים כדי ליפות את אבריהם, ואין מדובר באנשים אשר סובלים מחולי וכאב, אולם יש מקום לטענה, כי לא על כך נתנה התורה לרופא רשות לרפא, ואין לבני האדם רשות לאפשר לרופאים לחבול בעצמם לשם מטרה זו, שכן אין צייר כמו אלוקים ואין להוסיף ולגרוע ממה שברא. מסקנתו של הרב ולדנברג היא, שאסור לאדם לעשות ניתוח פלסטי, ולרופא אסור לבצע ניתוח כזה שמטרתו לשם יופי בלבד.[17]
הרב אייזנשטיין אומר, כי החידוש של הרב ולדנברג לא נמצא בתשובתו של אף פוסק אחר. אולי ע"פ מידת החסידות כדאי וראוי לחשוב כך ולא לשנות מאומה מהצורה הטבעית, אך אין בכך סיבה מספקת כדי לאסור ניתוחים פלסטיים באופן גורף. הרב אייזנשטיין משיג על תשובתו של הרב ולדנברג ואומר, כי הרב ולדנברג התבסס בתשובתו על דברי הרב פענעט בעניין עקרות, כשלמעשה הוא הודה בעצמו כי אינו מסכים עימו בעניין זה.
הרב אייזנשטיין ממשיך ואומר כי הניתוחים הפלסטיים השתרשו בציבור בשנים האחרונות כמו טיפולי עקרות. הם נעשים מידי יום ומדובר בפעולה שגרתית ומקובלת, שכן אם אדם שסובל מפגמים בהופעתו החיצונית לא יעשה ניתוח כזה, יהיה לו קשה למצוא שידוך הגון, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באשה. וכמו שמותר, ע"פ הרב ולדנברג, ללכת לרופא כדי לטפל בעקרות, שכן המטרה היא חיונית (קיום מצוות פרו ורבו), הרי שיש מקום לטפל במצבים המעכבים את השידוך ההגון. (אשר תוצאתו אמורה להניב בעתיד את פירות מצוות פרו ורבו).
הרב אייזנשטיין מציג בתשובתו מהרהורי ליבו ומחשבתו ואומר, כי יתכן מאוד שהרב פענעט חשב כך בתקופה שבה טיפולי עקרות לא היו כל-כך מפותחים, ואילו היה כותב תשובתו היום, היה מסכים להתיר טיפולים אלו.
ראייה נוספת לדעתו, כי אין בניתוחים הפלסטיים חשש של שינוי מצורת הבריאה, מוצא הרב אייזנשטיין במסכת סנהדרין כא ב שם מסופר כי חתכו את הטחול לחיילות של אדוניהו בן חגית וחקקו בכפות רגליהם כדי שיוכלו לרוץ בין הקוצים ביתר זריזות ולא חששו כלל שיש בכך שינוי מצורת הבריאה. כמו-כן אומר הרב אייזנשטיין, הוא לא מצא באף מקום פוסק שסובר כי גילוח הזקן, שלא בתער, הינו התערבות בבריאת האלוקים. אמנם אלוקים נתן לאדם המבוגר זקן כדי שיוסיף לו הדרת פנים, אך אין בגילוחו משום שינוי צורת הבריאה.
בהמשך דבריו מצטנע הרב אייזנשטיין ואומר, שאין בכוחו לדחות דברים חשובים שנאמרו ע"י פוסק בעל שיעור קומה כמו הרב ולדנברג, אולם מכיון שכל שאר הפוסקים לא הזכירו נקודה זו (של שינוי מצורת הבריאה), הרי שדעת הרב ולדנברג היא דעת יחיד ואינה מהווה הלכה. ההלכה היא דעת הרוב.
על-פי הרב אייזנשטיין, יש להפריד בין זירוז לידה לבין ניתוח פלסטי, שכן זמן הלידה משפיע על תכונותיו של הנולד, ולכן בנקודה זו יש מקום לומר, כי אסור לאדם להתערב בזמנים שקבע אלוקים, ורק אלוקים בלבד רשאי לשנותם.
אולם, רציונל זה אינו תקף לגבי ניתוחים פלסטיים, שכן צורה זו או אחרת אינה משפיעה על תכונות האדם.
ד. לא ילבש גבר שמלת אשה - זוהי הסוגייה האחרונה שבה דן הרב אייזנשטיין במסגרת העניין הנדון. הוא אומר, כי יש לבדוק האם גם לגברים מותר לעשות ניתוחים פלסטיים, שכאמור אינם נעשים לצורך רפואי כלשהו אלא לשיפור המראה החיצוני, והם מקובלים בעיקר בקרב נשים. יש לבחון האם אין בניתוחים האלה מעבר על איסור לבישת בגד אשה (שזהו איסור תורה המופיע בדברים כב, ה[18]), שכן האיסור כולל את כל פעולות היופי הנעשות ע"י נשים, כגון: הורדת שיער מבית השחי ומהערווה, הסתכלות במראה וכד'.
רוב הפוסקים שעסקו בנושא (ר' יצחק יעקב וייס, הרב משה פיינשטיין, הגרי"ש אלישיב והרב ולדנברג) לא הזכירו כלל, כי קיימת בעייה של 'לא ילבש' בנדון. לעומתם, הרב יעקב ברייש התייחס לעניין זה, ופסק כי יש להתיר גם לגברים עשיית ניתוחים פלסטיים, כאשר מטרתם אינה להתייפות, אלא להסיר את החרפה והבושה. הרב אייזנשטיין מביא בדבריו אזכורים נוספים, מהם עולה כי אם גבר מתבייש להסתובב עם מומו בין הבריות, יש להתיר לו לעשות ניתוח פלסטי. הרב אייזנשטיין אומר, כי לא מצא שום פוסק אשר כתב כי
יש איסור על כך, גם לא כשמדובר במום קטן, שכן אמנם הבעייה היא אסתטית בלבד וקטנה, אך מסבה לאדם צער ובושה.
הרב אייזנשטיין מגיע למסקנה, כי מותר לגברים לעשות את רוב הניתוחים הפלסטיים, אם אין כוונתם להתייפות אלא רק להמנע מצער ובושה ובמיוחד כשמטרתם היא למצוא שידוך. אולם, כאשר מדובר בניתוחים המיוחדים לנשים, כגון: החלקת עור הפנים מקמטים שנוצרו בשל הזדקנות העור (הכוונה למתיחת פנים- א.א.ג), אזי אין היתר לגברים לעשותם.
הרב אליעזר ולדנברג[19], כנזכר לעיל, מתייחס גם הוא לסוגייה הנדונה ומייצג עמדה שמרנית וחולקת על דעות רוב הפוסקים, ובכללן הדעות שהובאו לעיל. תשובתו של הרב ולדנברג בנויה משני נדבכים: בשלב הראשון הוא מתייחס לדברי הרב מרדכי פענעט אשר כתב בשו"ת "שערי צדק" בעניין טיפולי פוריות שעוברת אשה הרוצה ללדת, ובחלק השני של תשובתו מנסה הרב ולדנברג למצוא תמיכה לגישתו ע"פ דברי הרמב"ן שנכתבו בספרו "תורת האדם".
הרב ולדנברג אומר, שכפי שכבר כתב בתשובתו - מותר לאדם להוועץ ברופאים, ואף אסור לו למנוע עצמו מכך כשישנה בעייה כלשהי, שכן נאמר כי ניתנה רשות לרפא בכל ענייני הרפואה גם פנימיים וגם חיצוניים, והרשות היא בגדר מצווה.
כעת מתייחס הרב ולדנברג בתשובתו לגישת הרב פענעט לגבי טיפולי פוריות. הרב ולדנברג מציין, כי ראה בשו"ת "שערי צדק" התייחסות לדברי הרמב"ם בעניין אדם שחולה ואינו רוצה להוועץ ברופאים, הריהו משול למי שרעב אך אינו רוצה לאכול שכן הוא בטוח שלא ימות מרעב.
דעת אבן עזרא היא, שניתנה לרופא רשות לרפא אך רק את אברי הגוף החיצוניים, ולא הפנימיים - שכן הרופאים אינם יכולים לראות ולדעת מה בדיוק מתרחש באברים הפנימיים. על כך הוסיף וכתב הרב פענעט, שלעניות דעתו, התורה נתנה רשות לרפא, גם לפי שיטת הרמב"ם, כל חולי ומכה אשר התהוו במהלך חיי האדם, אך אבר שנברא בצורה מסויימת והוא בריא ואינו גורם לשום כאב - אזי הליך רפואי שנועד להסירו/להתערב בו הוא אסור. הרב פענעט לא דן בניתוחים פלסטיים, אלא בטיפולי פוריות שעוברת אשה הרוצה ללדת, ואומר בעניין זה לגבי אשה שאינה מצליחה להתעבר והולכת לרופא ומבקשת ממנו שירפא אותה כדי שתוכל ללדת, וזאת למרות שאינה סובלת משום כאב או מחלה, שאין אפשרות להתיר זאת מדין תורה. כלומר - אסור לאשה ללכת לרופא ולבקש לעבור טיפולי פוריות.[20]
זה הבסיס לתשובתו של הרב ולדנברג בעניין ניתוחים פלסטיים. ברם, המעבר לדיון בניתוחים פלסטיים אינו פשוט, שכן הרב ולדנברג מסתייג מהמסקנה של הרב פענעט ביחס לפוריות ומאידך מאמץ את גישתו ביחס לניתוחים פלסטיים.
הרב ולדנברג אומר, כי דעת הרב פענעט לא מקובלת עליו בעניין ריפוי עקרות, שכן בעצם הריפוי יש תועלת להמשך קיום העולם, וקיום מצוות פרו ורבו. פן נוסף הוא, שהבעלים קשורים לנשותיהם, ויהיה להם קשה להפרד מהן אם יתברר כי אינן יכולות להרות. הרב ולדנברג מוסיף, כי מנהג עם ישראל בכל הדורות מלמד, כי נהגו להיוועץ ברופאים בעניין עקרות גם כשלא דובר במחלה או כאב. ובכללם, נהגו להיוועץ גם אנשים חשובים מאוד בכל הדורות.
הרב ולדנברג ממשיך תשובתו בהתייחסות לטיפולי פוריות בעניין שעלה ונדון בירחון בית ועד לחכמים לגבי אשה נכריה שמעוניינת לעבור טיפולי פוריות אצל רופא ישראלי, מסתייג מכמה דברים שנאמרו בנושא ואומר, שאם מותר לאשה נכריה לעשות כן, וודאי שמותר גם לאשה ישראלית ללכת לרופא ולעבור טיפולי פוריות כדי שתוכל להתעבר. הרב ולדנברג מציג תמיכה נוספת למסקנתו, כי מותר לאשה לעבור טיפולי פוריות על-מנת שתוכל להתעבר, מדברי הבית יוסף[21] (טור יו"ד, סי' קנ"ד) - בתשובה זו מובאים דברי חכמים שונים והרב ולדנברג אומר שלא עלתה על דעתם המחשבה שיש לאסור את ההתעסקות בריפוי עקרות כאשר לא מדובר במחלה או כאב. הרב ולדנברג מציין, שהוא סבור כי לו היו חושבים כך היו מציינים זאת.
הרב ולדנברג אומר, שאינו מסכים למסקנתו של הרב פענעט ביחס לטיפולי פוריות, אך יש השלכות רבות לחידושו בעניין ניתוחים פלסטיים.[22]
הרב ולדנברג אומר, כי רופאים מבצעים ניתוחים פלסטיים רבים באנשים המעוניינים לייפות את אבריהם בעוד שאינם סובלים משום מחלה או כאב. לדידו, לא לכך נתנה התורה רשות לרפא, ואין רשות לבני האדם לתת לרופאים לחבול בהם לשם מטרה זאת. גם לרופאים אין רשות לבצע את הניתוחים הללו. יש לדעת ולהאמין, כי אין צייר כמו אלוקים. אלוקים ברא כל אדם בצלמו ובדמותו, ואין להוסיף או לגרוע מכך.[23]
הנדבך השני לתשובתו של הרב ולדנברג מתבסס על דברי הרמב"ן בספרו "תורת האדם". הרב ולנדברג מנסה לבנות תשובה עצמאית (ללא קשר לחלק הראשון של דבריו, אשר מתייחס לגישת הרב פענעט בעניין טיפולי פוריות), אשר תתבסס על דברי הרמב"ן ותצדיק את מסקנתו, כי אין להתיר עשיית ניתוחים פלסטיים.
ע"פ הרב ולדנברג, הרמב"ן בספרו "תורת האדם" נסה למצוא טעם לכך שמי שמכה אדם לצרכי רפואה, הוא פטור.[24] הפטור בנוי על שני יסודות: האחד - מצוות ואהבת לרעך כמוך, והשני - חובת השבת אבדה, כולל אבדה של משהו מהגוף.
הרציונל של ואהבת לרעך כמוך יכול להאמר רק אם הוא בא עם הבסיס של השבת אבדה. ההליך הרפואי לגיטימי רק אם הוא עונה על הצורך של השבת אבידה, כאשר משהו "הלך לאיבוד" בגופו של המטופל. במקרה כזה החבלה באה כדי להביא מזור ומרפא למטופל, ועל בסיס זה מותר לרופא לפגוע בגופו של המטופל כאשר המניע הוא חיובי, כשל ואהבת לרעך כמוך.
בנקודה זו אומר הרב ולדנברג, ברור כי חידושו של הרמב"ן הינו כאשר החבלה (של הרופא) באה כדי לרפא ולהשיב את אבדת גופו של המטופל, אולם לא כך הדבר בעניין ניתוחים פלסטיים. בחבלה לשם נוי ויופי אין שום השבה של משהו מהגוף, אלא מדובר בחבלה כדי לשנות משהו מהגוף על-פי טעמו של המטופל, אשר רוצה להתחכם ולשנות מהצורה אשר בה נברא ע"י אלוקים, או לחילופין - מטופל אשר מעוניין לחדש את נעוריו ולשנות את מראהו אשר קבע לו אלוקים.
הרב ולדנברג נחרץ מאוד בעניין זה ואומר, כי ברור שאסור לאדם להכניס עצמו למצב של סכנה לצורך ניתוח כזה, שכן בכל ניתוח יש חשש סכנה, וכאן אף הסכנה מוכפלת, שכן מוציאים חתיכת עור מחלק אחד של הגוף ומרכיבים אותה בחלק אחר.
הרב ולדנברג אומר,שמגוחך בעיניו להציע להתיר ניתוח כזה לנשים בהסתמך על מדרשים שונים המהללים את היופי לנשים. אין כלל מקום להתייחס לכך ברצינות, ורק באופן מליצי אפשר להשיב על כך שנאמר "שקר החן והבל היופי". כל אשה שהיא יראת שמיים לא תלך שולל אחרי עשיית ניתוחים פלסטיים רק לשם נוי, מה גם שבכל מקרה לכל אדם יש טעם משלו, אין אדם דומה למשנהו וייתכן שמראה של אשה מסויימת ימצא חן בעיני האחד ולא ימצא חן בעיני האחר. (עם ניתוח פלסטי או בלעדיו). הרב ולדנברג מביא תימוכין לדבריו (משו"ת נודע ביהודה ודברי חז"ל), ואומר שאסור לאדם להתחכם בעצמו ולשנות את הטבע ע"י עשיית פעולות כגון ניתוחים פלסטיים.
לסיכום דבריו, אומר הרב ולדנברג כי אסור לאדם לעבור ניתוח פלסטי לשם נוי, ולרופא (המתבקש לבצע ניתוח כאמור) אסור לבצע ניתוח כזה.
משפט ישראלי
התייחסות המשפט הישראלי לסוגיית ניתוחים פלסטיים הינה שונה בתכלית מההתייחסות במשפט העברי, ונוגעת בנקודות אחרות.
במשפט המודרני התפיסה היא כי האדם הוא אדון לגופו ולחייו, ומשכך הדבר מתייתרת השאלה האם האדם רשאי לבצע ניתוח פלסטי למטרות אסתטיות בגופו. ההחלטה היא שלו בלבד, ואין חוק או תקנה האוסרים עליו לבצע זאת.
חוקים רלוונטים
ההתייחסות לניתוחים פלסטיים למטרות אסתטיות הינה בהקשר של סל שירותי הבריאות, הזכות לטיפול רפואי, סיכונים בניתוח ורשלנות רפואית.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994 מגדיר בסעיף 6 מהם תחומי שירותי הבריאות הנכללים בסל שירותי הבריאות. עיון בסעיף זה לחוק מעלה, כי ניתוחים פלסטיים אינם נכללים בסל שירותי הבריאות. בסעיף 8 לתוספת השנייה ישנה רשימה סגורה של פעולות ניתוחיות, ממנה ניתן ללמוד כי ניתוחים פלסטיים למטרות אסתטיות הוצאו במפורש מחוץ לרשימה זו. בסעיף קטן (ג) נאמר: "שחזור פלסטי, למעט טיפולים וניתוחים קוסמטיים" (ההדגשה אינה במקור-א.א.ג).
כיום, ישנן קופות חולים אשר משתתפות בחלק מהעלות של ניתוחים פלסטיים[25], אולם, כאמור, הדבר אינו מוגדר בסל השירותים הבסיסיים.
חוק זכויות החולה, התשנ"ו – 1996 דן בזכויותיו של אדם המבקש טיפול רפואי או המקבל אותו. חוק זה חל גם על אדם המבקש לעבור ניתוח פלסטי, שכן נאמר בסעיף 1 לחוק: ".. המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי". האדם המבקש לעבור ניתוח פלסטי זכאי, כמו כל מטופל אחר, ליחס הולם וטיפול נאות (ס' 5 לחוק), ולקבלת המידע הרפואי הדרוש לו (ס' 13 (ב) לחוק).
פסיקה
הפסיקה דנה ברשלנות מנתחים ובחובת הגילוי של הרופא לחולה.
בפסק-הדין בעניין ימין אסתר[26] הוגשה תובענה לפיצויים נזיקין בשל נזקים שנגרמו לתובעת מחמת ביצוע ניתוח יישור מחיצת האף שעברה התובעת אצל הנתבע, וניתוח נוסף ליישור המחיצה וכריתת קונכיה תחתונה. בפסק-הדין מוצגת חוות-דעת רפואית, לפיה ניתוח יישור מחיצת האף שהוא ניתוח פלסטי איננו מסתיים תמיד בהצלחה מירבית וישנם מקרים הדורשים תיקון נוסף, ויש שאפילו יותר מפעם אחת, וגם יש מקרים שמסתיימים ללא הצלחה. בפסק הדין כב' השופט גריל קובע, כי אינו סבור שהרופא הנתבע נתן לתובעת הסברים ממצים כפי שהיה עליו לתת לגבי הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בניתוח, ומגיע למסקנה שהסכמתה של התובעת לביצוע הניתוח לא ניתנה במצב שבו היה ברשותה כל המידע הרלוונטי כפי שאמור היה להיות בידיעתה בטרם תיתן הסכמתה.
הלכה חשובה בדיני נזיקין נקבעה ע"י כב' הנשיא שמגר בפסק-הדין רייבי נ' ד"ר ויגל[27] - על הרופא לגלות לחולה את כל הסיכונים שאדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול.
השופט גריל מזכיר עניין זה בפסק-דינו הנ"ל, וממשיך ואומר כי אין לקבל את עמדת הנתבעים אשר טענו כי על הרופא להמתין לכך שחולה המתעניין בפירוט הסיכונים ישאל את הרופא, ואם אינו שואל משמע שאינו מעוניין לדעת מעבר למה שכתוב בטופס ההסכמה.
לחולה בדרך כלל אין די מידע ונסיון כפי שיש לרופא, ולכן קרוב לודאי שלא יידע מה לשאול ומה עליו לברר, זאת בנוסף להתרגשות הטבעית המלווה בדרך כלל הליכים מסוג זה. על הרופא להביא את המידע הרלוונטי לידיעת החולה באופן שהחולה יבין בפועל את מהות המידע ויוכל לשקול את הדברים.
בפסק-הדין בעניין אמיל אמיאל[28] התייחסה כב' השופטת צור גם היא, כמו בפס"ד ימין אסתר, לחובת הזהירות של הרופא. בפסק הדין מוצגת חוות דעתו הרפואית של ד"ר גולן בה נאמר, כי מידת ההצלחה של ניתוחים קוסמטיים באף אינה קבועה ומקיפה קשת שלמה של אפשרויות, אולם המקרה שמתואר בפסק הדין הוא יוצא דופן בחומרתו.[29]
ניתוחים פלסטיים לעומת ניתוחים אחרים- הבחנה בפסיקה
ניתן לראות בפסיקה, הבחנה ברורה בין ניתוחים פלסטיים לצרכים אסתטיים לבין ניתוחים אחרים. על אף שגם הניתוחים מן הסוג הראשון כרוכים בסיכון מסויים, הרי שניתוחים באברים הפנימיים נחשבים כמסוכנים יותר והסיכוי לסיבוך כלשהו כתוצאה מניתוח כזה הינו גבוה יותר.
לאחרונה ניתן פסק דין בבית משפט השלום בהרצליה בעניין שולי עברון[30] במסגרתו תבעה אשה, אשר עברה ניתוח להחלפת משתל סיליקון בחזה עקב דליפה, לפצותה בגין רשלנות בביצוע הניתוח ואי מתן מידע ספציפי באשר למגוון המשתלים הקיימים ובחירת המשתל שיושתל בה. סגן הנשיא מאיר שנהב הדגיש, כי בנסיבות המקרה, בו עסקינן בניתוח קוסמטי בעיקרו, שאינו דחוף או לצורך רפואי, על הנתבעים חובה מוגברת ליתן מידע מלא, פרטני וספציפי כדי לאפשר לתובעת להחליט על בסיס מידע מלא, גם באשר לסוג המשתל שיושתל בה.
פסק-הדין בעניין גבע שרית[31] עסק בתובעת אשר בקשה לעבור ניתוח קיצור קיבה שהסתבך. ד"ר אבנת, הרופא אשר עימו נפגשה התובעת לפני הניתוח, אמר בעדותו בבית המשפט, כי היה ברור כבר מההתחלה שהתובעת מתייחסת לניתוח הזה כמו לניתוח קוסמטי והיה צריך להעמיד אותה שלא מדובר בניתוח קוסמטי אלא בניתוח שהכוונה שלו לשפר את איכות החיים וגם את תוחלת החיים של אנשים הסובלים מהשמנת יתר במימדים האלה ולהסביר שזה לא דבר פשוט אלא דבר שיש בו סיבוכים. הרושם של ד"ר אבנת היה בהתחלה, שהתובעת חושבת שמדובר בניתוח קוסמטי משהוא קליל בלי סיבוכים שיעבור בקלות. לדבריו, הוא אמר לה שהיא צריכה לשנות את דעתה בעניין.
בפסק-דין נסימה מרינה[32] תבעה התובעת בגין נזקים שנגרמו לה עקב ניתוח להגדלת חזה שבקשה לעבור. בפסק-הדין נאמר ע"י כב' השופטת דליה גנות, כי בשנים האחרונות עשו בתי המשפט הבחנה בין טיפולים רפואיים הכרחיים הניתנים לחולים, לבין ניתוחים אלקטיביים - כאלה שאין כל דחיפות בביצועם, או כאלה שהינם פרי רצונו של המנותח הפוטנציאלי, כמו ניתוחים קוסמטיים. בתי המשפט קבעו כי ככל שיורדת רמת חיוניותו של הטיפול המוצע, כך עולה חובתו של הרופא ליתן הסבר ומידע מפורטים יותר, והכל על מנת שבידי המנותח הפוטנציאלי תהיה כל האינפורמציה הנדרשת לו על מנת שיחליט האם הוא מעונין בטיפול המוצע בהתחשב בסיכוניו האפשריים, אם לאו. [33]
רעיון דומה הובע ע"י כב' השופטת רנה משל-שהם בפסק-הדין בעניינה של טלי אביב[34] אשר קבעה כי במקרה שנדון בפסק-הדין (ניתוח פלסטי-אסתטי באף) דובר בסיכונים, שהיו אמורים להיות מהותיים לכל אדם במקום התובעת, במצבה, לפני שהוא מחליט האם לבצע את הניתוח, ובפרט כאשר מדובר בבחורה בריאה, שבקשה לבצע ניתוח קוסמטי, אלקטיבי בלבד, שאינו דרוש מבחינה רפואית. במקרה כזה, קבעה כב' השופטת משל-שהם, חלה ביתר שאת החובה לפרוש לפני המטופל את הסיכונים הכרוכים בטיפול.
סיכום ומסקנות
במאמר זו סקרנו את עמדת ההלכה, תוך השוואה למשפט הישראלי, באשר לניתוחים פלסטיים לצרכים אסתטיים.
בראי המשפט הישראלי שאלת ההיתר לאדם לעשות ניתוח פלסטי אינה רלוונטית. מותר לאדם לעשות כרצונו בגופו. ברם, בבואו של אדם לעבור ניתוח פלסטי, חלה על הרופא חובה להסביר לו ביתר פירוט את הסיכונים והסיבוכים האפשריים כתוצאה מהניתוח.
במשפט העברי סוגיית הניתוחים הפלסטיים מקבלת משנה תוקף, וכאמור הפוסקים נחלקים בשאלת התרתם של בניתוחים פלסטיים. בניתוחים הללו כרוכות בעיות הלכתיות שונות, ולכן התשובה אינה פשוטה וחד-משמעית.
בסיכום הדברים ניתן לומר, כי רוב הפוסקים מתירים עשיית ניתוחים פלסטיים, ועם זאת ראוי לציין כי חלקם מתירים הניתוחים, אך רק לצורך מוגדר.[35]
מסקנה העוברת כחוט השני הינה, שככל שחולפות השנים, רוב הפוסקים מתחשבים בהלך הרוח של התקופה, ולא מתעלמים בתשובותיהם מכך שדעות שהובעו בעבר, ייתכן כי אינן רלוונטיות עוד[36]. הפוסקים העכשוויים מודעים לפופולריות של ניתוחים פלסטיים בימינו וכן לחשיבות המראה החיצוני של האדם. גורם זה אף מהווה נימוק כבד משקל להתרת ניתוחים פלסטיים אצל הפוסקים העכשוויים.[37]
ביבליוגרפיה
חקיקה
1. חוק ביטוח לאומי (נוסח משולב), התשנ"ח – 1995.
2. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994.
3. חוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996.
4. תקנות ביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956.
פסיקה
1. ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר ויגל, פ"ד מז(2) 497.
2. ת"א (תל-אביב) 23605/88 טלי אביב נ' ד"ר עמי גלעדי, פ"ד נד (4) 397.
3. ת"א (ירושלים) 475/95 אמיל אמיאל נ' בית החולים האוניברסיטאי הדסה, תק-מח 96 (1) 503.
4. ת"א (חיפה) 10359/97 גבע שרית נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2001 (3) 7785.
5. ת"א (חיפה) 10754/97 ימין אסתר נ' ד"ר אריעם אליעזר, תק-מח 2000 (2) 1462.
6. ת"א (ראשון לציון) 8139/01 נסימה מרינה נ' ד"ר פלמן ג'ורג' ואח', 2003 (2) 1761.
7. ת"א (הרצליה) 643/05, שולי עברון נגד ד"ר מיכאל שפלן
מקורות המשפט העברי
1. מקרא: בראשית, ט, ה.
2. מקרא: דברים, כב, ה.
3. מקרא: דברים, כה, ג.
4. משנה: בבא קמא, צ, ב.
5. משנה: בבא קמא, צא, ב.
6. משנה: נזיר, יט, א.
7. משנה: שבועות, ח, א.
8. רי"ף, בבא קמא, לב, א.
9. רמב"ם: רמב"ם,מלכים,ו,ח- י'.
10. רמב"ם: רמב"ם, חובל ומזיק, ה, א.
11. שולחן ערוך: שו"ע, חו"מ, תכ, לא.
12. שולחן ערוך: שו"ע, יו"ד, קטז.
13. שו"ת יביע אומר חחו"מ סי' יב'.
14. שו"ת ציץ אליעזר חי"א, סי מא, אות ח-ט.
15. שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שכא אות ג'.
16. שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סו.
17. שו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' יא.
18. שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' רמז.
19. שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קה.
20. שו"ת שערי צדק חיו"ד סי' קמג.
ספרות
1. מ' אלון המשפט העברי (ירושלים תשנ"ח, כרך שני חלק ג) 1281-1213.
2. ד"ר א' שטיינברג אנציקלופדיה הלכתית רפואית (תשנ"ד, כרך ד) 608-599.
3. הרב ח' אייזנשטיין "ניתוחים פלסטיים לשיפור צורה – לאור ההלכה" עטרת שלמה - קובץ זכרון בענייני טכנולוגיה ורפואה לאור ההלכה לכב' ולזכרו של גאון ישראל מרן הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (ירושלים) נז.
4. הרב ש' י' זוין "חובל" אנציקלופדיה תלמודית (כרך שנים עשר) תרפ"א-תרפ"ב.
5. ע' בצרי "ניתוח פלסטי לשיפור המראה" ספר יובל לכבוד ר' יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, (ירושלים - ניו-יורק, תשמ"ד, כרך א) רט.
6. מ' פיינשטיין "ניתוח לנערה ליפות את עצמה" הלכה ורפואה (תשם, כרך א) שכג.
7. א' ס' אברהם נשמת אברהם - הלכות חולים רופאים ורפואה (חלק יו"ד) מט.
8. ח' שניצר וייס "ניתוחים פלסטיים לאור ההלכה" מורשתנו - שנתון תורני פדגוגי (תשנ"ח, כרך יב) 211.
9. רמב"ן תורת האדם, דף יג' ע"ב.
10. א' ד' מלמד קובץ ראשי תבות וקיצורים (אחים גיטלר, תשנ"א).
11. א' אבן שושן "אסטניס" המלון החדש (כרך ראשון: א-כ קרית ספר בע"מ, ירושלים) 65.
12. הרב ד"ר י' גניזי "אחריות אישית לטיפול רפואי";
[URL: http://www.jtv.co.il/mamarim/d_body_h.htm] (לא פורסם).
עיתונות
הרב ד' לנדאו "ניתוחים לשם נוי" המודיע י"ח בכסלו תשס"א.
לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:
ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר ויגל, פ"ד מז(2) 497.
ת"א (חיפה) 10754/97 ימין אסתר נ' ד"ר אריעם אליעזר, תק-מח 2000 (2) 1462.
ת"א (ראשון לציון) 8139/01 נסימה מרינה נ' ד"ר פלמן ג'ורג' ואח', 2003 (2) 1761.
ת"א (הרצליה) 643/05, שולי עברון נגד ד"ר מיכאל שפלן
* המאמר מבוסס על עבודה סמינריונית שהוגשה במסגרת לימודי L.L.M של הכותבת, עו"ד אורנית אבני – גורטלר.
** עו"ד אורנית אבני-גורטלר ממשרד עוה"ד אלטשולר – ולנר, מנהלת תכנים באתר המשפט הישראלי www.PsakDin.co.il
*** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
[1] ניתוחים אלו מכונים בהלכה גם "ניתוחים לנוי".
[2] זוהי גישתו של הרב ולדנברג, למשל.
[3] כך סובר גם ר' משה פיינשטיין.
[4]שו"ת יביע אומר חחו"מ סי' יב'.
[6] רמב"ם: רמב"ם, חובל ומזיק, ה, א.
[7] הרב עובדיה יוסף נוקט כאן בעיקרון המידתיות. הוא נותן פרשנות משלו, ואומר שגם התוספות לא התכוונו לכך שאסור לאדם לחבול בעצמו אפילו לצורך, אלא רק כשהחבלה היא גדולה וההנאה היא קטנה.
[8] מ' פיינשטיין "ניתוח לנערה ליפות את עצמה" הלכה ורפואה (תשם, כרך א) שכג.
[9] ר' להלן ניתוח תשובתו של הרב ולדנברג.
[10] הרב ח' אייזנשטיין "ניתוחים פלסטיים לשיפור הצורה- לאור ההלכה" עטרת שלמה- קובץ זכרון בענייני טכנולוגיה ורפואה לאור ההלכה לכבודו ולזכרו של גאון ישראל מרן הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (ירושלים) נז.
[11] ר' לעיל בהרחבה בתשובתו של הרב עובדיה יוסף.
[12] מאת ר' בחיי אבן פקודה.
[13] לציין, כי הרב אייזנשטיין נוקט גם הוא, כמו הרב עובדיה יוסף, בעיקרון המידתיות בנקודה זו.
[14] אנין דעת, מעודן ביותר- ע"פ א' אבן שושן "אסטניס" המלון החדש (קרית ספר בע"מ, ירושלים כרך ראשון: א- כ ) 65.
[15] אם כי, יש לציין, כי הר"ן גרס כי הרמב"ם סבר שהאיסור הוא מהתורה.
[16] יש מקום לציין, כי הרב פענעט מפרש את הרשות לרפא באופן הצר מאוד של אותה רשות.
[17] כפי שיורחב בהמשך, ע"פ הרב ולדנברג המטרה של הטיפול הרפואי בעניין עקרות היא לגיטימית וחיונית בשונה מהמטרה בעניין ניתוחים פלסטיים.
[18] "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה". רציונל האיסור: עקרון ההבחנה בין המינים.
[19] אשר תשובתו נמצאת בשו"ת ציץ אליעזר חי"א, סי מא, אות' ח-ט.
[20] הרב פענעט מייצג גישה שמרנית מאוד, ומפרש באופן צר ביותר את הרשות לרפא.
[22] ישנו כאן נסיון להציע מבחן אחר מחד ובכך לחלוק על הרב פענעט, ומאידך לקחת את הרציונל של הרב פענעט וליישמו ביחס לטיפולים מסוג אחר.
[23] המסקנה העולה היא, כי הרב ולדנברג קובע רציונל חדש: כעיקרון אסור לאדם להתערב בבריאה במסגרת טיפול רפואי, אלא אם המטרה של הטיפול הרפואי היא חיונית.
[24] כלומר- האיסור של עוולת התקיפה בהליך רפואי לא מתקיים.
[25] ההיתר לכך ניתן בס' 8 (א) (1) לחוק.
[26] ת"א (חיפה) 10754/97 ימין אסתר נ' ד"ר אריעם אליעזר, תק-מח 2000 (2) 1462.
[27] ע"א 3108/91 רייבי נ' ד"ר ויגל, פ"ד מז(2) 497.
[28] ת"א (ירושלים) 475/95 אמיל אמיאל נ' בית החולים האוניברסיטאי הדסה, תק-מח 96 (1) 503.
[29] הקבלה למשפט העברי מראה, כי בשתי שיטות המשפט ישנה התייחסות לסיכונים הכרוכים בניתוח פלסטי. ועם זאת, יש מקום לציין כי ניתן ללמוד מן האמור, שרק במקרים בודדים ייתכנו סיבוכים ועיוותים כתוצאה מהניתוח. דבר דומה נאמר גם ע"י הרב עובדיה יוסף וע"י הרב חיים אייזנשטיין , אשר גרס כי גם אם יקרה אסון לאחד מתוך אלפים, עדיין אין בכך כדי לאסור ניתוחים פלסטיים, שכן רובם המכריע מסתיים בהצלחה.
[30] ת"א (הרצליה) 643/05, שולי עברון נגד ד"ר מיכאל שפלן
[31] ת"א (חיפה) 10359/97 גבע שרית נ' שירותי בריאות כללית, תק-מח 2001 (3) 7785.
[32] ת"א (ראשון לציון) 8139/01 נסימה מרינה נ' ד"ר פלמן ג'ורג' ואח', 2003 (2) 1761.
[33] הן מפסה"ד בעניין גבע שרית, והן מפסה"ד בעניין נסימה מרינה עולה, כי המשפט הישראלי מבחין בין ניתוחים קוסמטיים לאחרים. ועם זאת החובה המוטלת על הרופא, להסביר לחולה את הסיכונים הכרוכים בניתוח הינה גבוהה ביותר. לעניין זה רלבנטיים דברי אהרון אפשטיין בתשובתו של הרב עובדיה יוסף (עמ' 5), אשר מדבר על כך שבכל ניתוח כרוכה סכנה, ודברי הרב אייזנשטיין, אשר מדגיש את החשיבות בביצוע הניתוח רק ע"י רופא מיומן וזהיר.
[34] ת"א (תל-אביב) 23605/88 טלי אביב נ' ד"ר עמי גלעדי, פ"ד נד (4) 397.
[35] כך למשל הרב משה פיינשטיין אשר התיר לאשה לעבור ניתוח פלסטי כדי "שיקפצו עליה לקדשה"- שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סו.
[36] לשם השוואה, ניתן לעיין בדבריו של הרב פענעט (אשר אינו פוסק בן ימינו)- אמנם לא דן ישירות בניתוחים פלסטיים, אך אסר התערבות רפואית, כאשר ההליך הרפואי אינו חיוני.
[37] ועם זאת, ראוי לציין, כי מסקנה זו אינה גורפת, שכן גם פוסקים שאינם בני זמננו הכירו בחשיבות ניתוחים במקרים מסויימים, ומנגד, כאמור, דעתו של הרב ולדנברג, שהוא פוסק בן זמננו.
|