ככלל, בתי המשפט אינם מוסמכים לתת סעד שלא התבקש בכתב התביעה. עם זאת, הגמישות הדיונית של בתי המשפט לענייני משפחה פתחה פתח להענקת סעד זה. כך למשל, בתמ"ש 1392-02-13, קבע השופט יהורם שקד כי אף שהכלל הוא כי אין לפסוק סעד שלא התבקש, במקרה זה, יש מקום לפעול כך, לאור נסיבותיו.
בהליך, העוסק בענייני ירושה ודרך חלוקת העזבון בין היורשים, קבע השופט, כי הצדדים התייחסו באריכות בסיכומיהם למיני סעדים שלא התבקשו בכתב התביעה. משכך, בחר השופט לתת החלטה המסיימת את הסכסוך בתיק, אף שיש בה משום מתן סעדים שכלל לא התבקשו. נקבע, כי הדבר נדרש במיוחד לאור העובדה, שחלפו למעלה משמונה שנים מפטירת המנוח והיורשים טרם הגיעו להסכמות.
בע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה נקבע: "...כידוע, בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה שצודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת".
בע"א 8570/09 סמירה חגולי נ. עירית ראשון לציון נקבע כדלקמן: "אמנם, ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש".
מהם אותם שלושה תנאים מצטברים?
תנאי 1: הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד אף שלא התבקש.
תנאי 2: הסעד נובע ישירות מן הסעד שהתבקש (רע"א 196/88 טמשבסקי נ' אופנהיימר ואח').
תנאי 3: התבררו כל העובדות הדרושות להענקת הסעד, ובפני ביהמ"ש מונחות כל הראיות המאפשרות לו לתת הכרעה לגביו, עד כי אין צורך בקיומה של התדיינות נוספת. (ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין).
בבתי המשפט לענייני משפחה ניתן לראות בבירור את המגמה לפסוק סעד שלא התבקש. כך, בתמ"ש 11858-07-12 קבעה השופטת גליק, כי בהיותה שופטת בבית המשפט לענייני משפחה, היא מוסמכת ואף יש מקום לאפשר גמישות דיונית גם בהתייחס לסעדים שלא נתבעו.
גישה דומה ביטא גם השופט אסף זגורי בתמ"ש 6964-11-10, שם ניתח את הפסיקה בסוגייה, תוך שהתייחס במיוחד לפסיקת מזונות ילדים. וכך כתב בפסק הדין:
"...סבורני, כי בשל העובדה שהליך המזונות שונה ויוצא דופן מההליכים הממוניים הרגילים, אין להתייחס אליו עוד כאל תביעה כספית רגילה שסכומה נוקשה וקשוח", כתב.
"לשיטתי, תיתכנה נסיבות חריגות שבמסגרתן, לא זו בלבד שבית משפט רשאי לפסוק סכום גבוה יותר בגין אב מזונות פלוני, אלא שבית המשפט יהא רשאי לפסוק אף סכום מזונות גלובלי גבוה יותר מאשר זה שנתבע במקור ובלבד שהייתה לנתבע האפשרות ההגונה והראויה להתגונן מפני 'שינוי חזית שכזה'".
השופט הדגיש, כי הוא רשאי לעשות זאת, "משום שאין מדובר בהליך אזרחי קלאסי, אלא בהליך בענייני משפחה שיש להיזהר בו, בייחוד ממצב של עיוות דין ועוד יותר כאשר הנפגעים מכך עלולים להיות הקטינים. לטעמי, המפתח לכך יכול להימצא בהפעלה שקולה וזהירה של הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה...".
כך, גם השופטת צפת (כשעוד הייתה שופטת משפחה) פסקה לאם קטינים 'דמי אירוח' שכלל לא נתבעו על ידה, כאשר המשמורת בקטינים נקבעה לאב. (תמ"ש 4520/03).
כאן חשוב לציין, כי סעיף 8א לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאפשר סטיה מסדרי הדין ומדיני הראיות, ומכאן, שביהמ"ש רשאי להעניק סעד שלא התבקש או לחרוג מסכומי המזונות שננקבו בכתב התביעה. סעיף זה, למעשה מאפשר לביהמ"ש לסטות מהכלל הפסוק, על פיו, ככלל, לא יינתן סעד שלא התבקש.
הצורך בגמישות דיונית
כידוע, בשל טיבו המיוחד של סכסוך הנדון בפני בית המשפט לענייני משפחה, הגמישות הדיונית הכרחית. הסכסוך המשפטי מורכב ממאפיינים שאינם משפטיים דווקא, והם בהחלט משפיעים על אופן ניהול ההליכים.
כבר נפסק בעבר כי הגמישות הדיונית, הקבועה בסעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, היא לא רק זכות של בית המשפט לענייני משפחה, אלא חובתו. זאת, בשל החשיבות שבמניעת עיוות דין, בעיקר כשמדובר בתביעות העוסקות במזונות קטינים. (תמ"ש 6923/06 א.פ. נ' ש.א., תמ"ש 32180/98 פליסר נ' פליסר).
ונראה כי "אכן, כלל זה צריך להיות נר לרגלי בית המשפט כל אימת שהוא עוסק בדיני משפחה, בעיקר מזונות לילדים, בין אם בית המשפט הוא בית משפט לענייני משפחה ובין אם מדובר בערכאת ערעור" (ע"מ (י-ם) 326/06 זכריה נ' זכריה).
מנין נובעת הסמכות של שופט בית המשפט לענייני משפחה לפעול בדרך זו?
כאמור, סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאפשר לשופט היושב בדין חירות מסוימת בענייני פרוצדורה. ההוראה קובעת, כי: "בכל עניין של דיני הראיות וסדרי דין שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק".
כפי שכבר צוין, כלל זה מקבל משנה תוקף, כאשר עוסק בית המשפט במזונותיו של קטין. במקרה זה יכול ביהמ"ש להידרש גם לסעדים שזכרם לא בא בכתבי הטענות של הצדדים. לצד זאת, יש לזכור, כי כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי בבר"ע 417/06 כוכבי נ' כוכבי: "ההלכה היא, כי בדרך כלל בית המשפט לא יעניק סעד אשר לא התבקש לתיתו". (ראו גם דברי השופט אור בע"א 9018/08 אודנץ נ' בוארון).
משכך, מתן סעד שלא התבקש צריכה להיעשות אך ורק במקרים חריגים גם ביחס לבית המשפט לענייני משפחה, ולמרות סמכותו על פי סעיף 8 לחוק, הרחבה יותר מסמכותה של כל ערכאה אזרחית אחרת. חשוב להדגיש, כי סעד שלא התבקש יכול להינתן רק כאשר הדבר אינו פוגע בבעל הדין האחר. (ע"א 359/79).
לסיכום:
דיון בסעד שלא נתבע הוא אפשרי אך נדיר, ויש להיזהר פן יהפכו מקרים נדירים אלא לשגרה, שאז עלול להיגרם עיוות דין.
השאלה עד כמה ראוי לשלול זכויות מהותיות בשל פגמים פרוצדוראליים (בהם היעדרו של סעד רלוונטי בכתב התביעה) עולה במשפט הישראלי לעיתים קרובות, וכבר נאמר שבית המשפט נוטה שלא לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי.
עם זאת, אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן. אמנם אין הפרוצדורה "מיטת סדום", אבל גם אינה מזרון שמקפלים וזורקים ממקום למקום. (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר פ"ד כו(1), 320).
בספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 146, מנוסחת ההלכה בצורה קטיגורית מאוד:
"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק-דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע, בפירוש או מכללו של דבר, את הסכמתו לכך" (ראה גם ע"א 375/84).
אמנם בתי המשפט לא נוהגים על פי עקרון זה אך יחד עם זאת, ברור ששופט מצווה להפעיל ריסון מירבי בנושא זה.
מכל מקום, לפני הפעלת סמכותו לתת סעד שלא נתבע, מחובתו של ביהמ"ש לבדוק האם העובדות המקימות את העילה המשפטית, אשר ניתן לדעתו להיזקק לה, אכן נטענו במפורש בכתב התביעה, ולא ניתן להסיקן רק במשתמע ממה שנאמר על ידי הצדדים או העדים במהלך המשפט.
אם ביהמ"ש לא יקפיד על כך, הרי שעלול להתממש החשש לעיוות דין ולעוול חמור כלפי הנתבע, שאינו יכול להתגונן כראוי בנוגע לנושא שלא עלה מראש בהליכים המשפטיים, וכפי שנכתב בע"א 33/49:
" אם העובדה לא נטענה כלל על-ידי התובע, ולא שימשה מעולם עילה לתביעתו, אין בית המשפט... רשאי לגלותה, ביזמת עצמו, מתוך חומר הדיון, ואין הוא יכול לסמוך עליה בפסק-הדין הניתן על-ידו. שאם לא תאמר כן - יצא הנתבע מקופח בסדרי ההגנה שלו, שכן אין לצפות ממנו כי יחזה מראש, או יכחיש מראש, את העובדות העתידות להתגלות במהלך הדיון, ואשר לא נטענו נגדו בכתב התביעה, ונמצא הוא מפסיד, כמודה שלא מדעת, על סמך עובדות שלא היתה לו כלל אפשרות או שהות להכחישן".
לעניין זה יפים דברי כב' הנשיא זוסמן: "נקיטת יזמה לטובת בעלי הדין תרוקן מתוכנו את הסמל של ישיבת השופט על כס המשפט, למעלה ורחוק מהצדדים, שכן בצורה שאינה נראית לעין או אפילו נראית לעין - יירד השופט למטה ויתחבר אל בעל דין".
לפסקי הדין המאוזכרים במאמר:
ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה
ע"א 8570/09 סמירה חגולי נ. עירית ראשון לציון
ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין
תמ"ש 11858-07-12 נ.מ. נ' ר.מ.
תמ"ש 4520/03 ג.ק. ואח' נ' ג.נ.
בר"ע 417/06 כוכבי נ' כוכבי
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.