בתביעה שהוגשה לפני כשלוש שנים טענה אם לילד שנולד מתרומת זרע כי בת זוגה לשעבר התחייבה לפרנס אותו יחד עמה. אך השופט הבכיר איתי כץ לא מצא בסיס כלשהו לטענותיה וחייב אותה בהוצאות של 60,000 שקל.
בתחילת 2008 הכירו שתי נשים באתר הכרויות וניהלו מערכת יחסים רומנטית שנמשכה כשנתיים וחצי. בתחילת הקשר הייתה אחת מהן אם חד הורית לשתי תאומות ואילו לשנייה לא היו ילדים.
במהלך הקשר הרתה בת הזוג השנייה מתרומת זרע ובאוקטובר 2009 נולד לה בן. מספר חודשים לאחר הלידה נפרדו השתיים. ב-2014 היא הגישה תביעת מזונות נגד בת זוגה לשעבר, בטענה שכבר בתחילת הקשר הן דיברו על הבאת ילד משותף לעולם וזה היה הגורם להחלטתה לעבור תהליכי הפרייה.
לדבריה, הנתבעת הבטיחה לה במפורש שהיא תהיה שותפה מלאה בפרנסתו של הילד ותדאג יחד עמה לכל מחסורו. היא הוסיפה שלכל אורך ההיריון הנתבעת תמכה בה כ"בת זוג אידיאלית" ואף שהתה עמה בזמן הלידה, וגם בהמשך נוצר קשר הורי בינה לבין הילד והיא תמכה בו בחודשי חייו הראשונים עד לפרידתן.
הנתבעת טענה מנגד שניסיונות התובעת להרות החלו עוד לפני שהן הכירו והיא מעולם לא הבטיחה לזון או לכלכל את הילד, לא במפורש ולא במשתמע.
לדבריה, הן ניסו למסד את הזוגיות ביניהן באמצעות הסכם לחיים משותפים אך הניסיון לא צלח והביא לפירוק הקשר. היא הסבירה כי שהתה עם התובעת בחדר הלידה רק מתוך רצון טבעי לתמוך בבת זוגה, במיוחד מכיוון שיחסיה של התובעת עם הוריה באותה תקופה לא היו טובים ואלה לא יכלו לתמוך בה.
לא ראו בו חלק ממשפחתן
השופט הבכיר איתי כץ מבית המשפט למשפחה בירושלים הבהיר שכעיקרון הפסיקה הכירה באפשרות לפסוק מזונות במקרים של "משפחות לא שמרניות" והעבירה את המשקל במצבים אלה מהורות גנטית למודלים אחרים כמו הורות פיסיולוגית, הורות חברתית, או כזו המבוססת על הסכמת הצדדים.
עם זאת לדבריו, במקרה זה התובעת לא הביאה ראיה כלשהי להסכמה או התחייבות מצד הנתבעת להכיר בילד כבנה.
השופט כתב שמדובר בבנות זוג שלא נישאו מעולם ולא נחתם ביניהן הסכם בקשר להורות או לחיים משותפים. יתר על כן, נראה שהתובעת ביצעה הליכי הפריה נרחבים בטרם הכירה את הנתבעת.
השופט סבר שאין לפרש את נוכחותה של הנתבעת בלידה כהסכמה משתמעת להכרה בקטין כבנה והוסיף שגם לאחר הלידה לא נראה שהתבסס קשר הורי כלשהו בינה לבין הילד. השופט אף צפה בסרטון ברית המילה של הילד וכתב שניכר ממנו שהנתבעת ובנותיה מסרבות לקריאותיה של התובעת לבוא אליה. "נראה שהנתבעת ובנותיה לא ראו בבנה של התובעת חלק ממשפחתן", כתב.
גם תקופת המגורים המשותפת הקצרה של השתיים, כחודשיים וחצי, אינה מבססת קשר הורי או הסכמה משתמעת של הנתבעת לכלכל את הקטין כתב השופט והוסיף שגם בתקופת המגורים המשותפים התובעת הצהירה בביטוח הלאומי ש"אין מישהו אחר שדואג לקטין".
השופט סיכם שהתנהגות הנתבעת והנסיבות אינם מצביעים על הסכמתה להכיר בילד כבנה או לפרנס אותו, ודין התביעה להידחות. בשל התנהלות התובעת במהלך המשפט הוטלו עליה הוצאות ושכ"ט עו"ד כבדים במיוחד בסך 60,000 שקל.
- ב"כ התובעת: הלשכה לסיוע משפטי
- ב"כ הנתבעת: עו"ד אורית קמחי-קריגר, עו"ד מיה ווייס
עו"ד אורלי יעקב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.