השביל נסלל בשנות ה-70 על חלקה סמוכה בהסכמת שכנה הקודם של האישה אך כשזה מכר את חלקתו הבעלים החדשים התנגדו להסדר. טענת האישה שנוצרה לטובתה "זיקת הנאה" – נדחתה.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת רכשה אישה חלקה באזור התעשייה במפרץ חיפה והקימה עליה מבנה.
במסגרת בקשתה להיתר בניה קיבלה האישה את אישור שכנה לתכנית שקבעה ששביל הגישה למבנה ייסלל מצדו הדרומי ויעבור דרך רצועה צרה השייכת לחלקת השכן. האישור אפשר לה להרחיב את המבנה מצדו המערבי ולבטל את שביל הגישה המקורי שתוכנן להיות שם.
ב-1990 מכר השכן את חלקתו והרוכשים פנו לאישה בדרישה שתפסיק את השימוש ברצועה. האישה סירבה וניסיונות שנעשו במהלך השנים להסדיר את המחלוקת עלו בתוהו.
בתחילת 2015 החלו השכנים לבנות גדר לאורכה הדרומי של החלקה שלהם, באופן שאיים לחסום את שביל הגישה למבנה של האישה. היא בתגובה ביקשה מבית המשפט המחוזי בחיפה להצהיר שהיא בעלת הזכויות ברצועה השנויה במחלוקת ולהוציא נגד שכניה צו מניעה.
לדבריה, השנים הרבות שבהן עשתה שימוש ברצועה יצרו לטובתה זיקת הנאה (זכות קניינית המאפשרת למחזיק בה לעשות שימוש בקרקע ששייכת לאחר. החוק מכיר בזיקת הנאה במקרים בהם נעשה שימוש רצוף במשך 30 שנה ללא התנגדות הבעלים, ע.ב).
האישה ציינה שכבר משנות ה-50 של המאה הקודמת שימשה הרצועה כשטח מעבר ושימוש זה המשיך עם הקמת המבנה שלה בשנות ה-70. לשיטתה, מאחר שמאז חלפו מעל 30 שנים יש לקבוע שהיא רשאית להמשיך ולהשתמש בשביל.
האישה העלתה טענה חלופית שלפיה רשות השימוש שנתן לה השכן הקודם היא בלתי חוזרת ומחייבת גם את השכנים החדשים. היא הסבירה שהסתמכה על רשות השימוש, השקיעה כספים רבים בסלילת השביל ומדובר בגישה היחידה למבנה שלה.
השכנים טענו מנגד שלא ניתן להכיר בזיקת הנאה שכן הם שלחו את מכתבי ההתראה וגילו התנגדות מוצהרת בטרם חלפו 30 שנות שימוש.
הם הוסיפו שהאישה בנתה את המבנה בניגוד לדין ותוך סטייה מהיתרי הבנייה, שכשלעצמם הוצאו תוך הטעיית רשויות התכנון. לשיטתם, הצורך בשימוש ברצועה למעבר נוצר מלכתחילה רק בשל מחדלה וחוסר תום לבה.
עוד לדבריהם, טענת האישה שניתנה לה הרשאה בלתי חוזרת לעשות שימוש בשטח הרצועה לא הוכחה.
רשות לא מחייבת
ואכן, השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את הבקשה. השופטת הבהירה שמאחר שבני הזוג התנגדו לשימוש כבר בתחילת שנות ה-90 לא ניתן למנות 30 שנות שימוש ללא התנגדות ובהתאם לא ניתן להכיר בזיקת הנאה.
באשר לרשות הבלתי חוזרת ציינה השופטת שמאחר שהשכן הקודם חתם על התכניות להקמת המבנה והאישה הסתמכה על כך, ניתן לראות בהסכמתו רשות בלתי חוזרת לעשות שימוש בקרקע אך רשות זו חלה רק כלפיו ואינה מחייבת את בני הזוג.
השופטת הבהירה בהקשר זה שאמנם אין בנושא הלכה מחייבת של בית המשפט העליון אך לטעמה מאחר שרשות השימוש הבלתי חוזרת היא חוזית במהותה, היא אינה מחייבת צדדים שלישיים.
השופטת ציינה בסוף דבריה שבני הזוג כתבו בסיכומיהם שהם מוכנים להעניק לאישה זכות שימוש ברצועה עבור תמורה הולמת ובתנאים מתאימים וקראה לצדדים להגיע לפתרון ברוח זו.
המבקשים חויבו בהוצאות של 16,000 שקל.
- ב"כ המבקשים: עו"ד י' טילינגר
- ב"כ המשיבים: עו"ד ע' גולדנברג
עו"ד עינב ברנע אייל
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.