"זרק" את אשתו החולה מהבית – והתנגד לנישולו בצוואתה

חולת ניוון שרירים שאיבדה את כושר הדיבור ערכה צוואה בה הורישה את רכושה לאחייניה. בעלה שהתנכר לה בסוף חייה טען שהיא לא הייתה כשירה אך התנגדותו נדחתה

השופטת אפרת ונקרט דחתה לאחרונה התנגדות שהגיש אדם לצוואת אשתו המנוחה. לאחר שחלתה בניוון שרירים ובעקבות הסתה של שכניו הבעל הוציא את אשתו מהבית והביא אותה עם שקיות חפציה לאחיינה. האישה ערכה צוואה בה הורישה את רכושה לאחיינים שלה (לבני הזוג לא היו ילדים משותפים). חרף טענות הבעל השופטת קבעה שהמנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה וכי אחייניה לא הפעילו עליה השפעה בלתי הוגנת.

בני הזוג היו נשואים כארבעים שנה. לא היו להם ילדים משותפים (לבעל שתי שנות מנישואיו הראשונים שעמן הוא לא בקשר).

באוגוסט 2004 ערכה המנוחה צוואה בה הורישה לאחייניה את כל רכושה, כולל זכויותיה בדירה המשותפת בה התגוררה עם בעלה. היא הורתה כי חלוקת העיזבון תתבצע רק לאחר פטירת הבעל וכי אם היא תלך לעולמה לפניו תהיה לו זכות מגורים בדירה עד 120 שנה.

ב-2016 אובחנה המנוחה עם מחלת ניוון שרירים שפגעה בין השאר בכושר הדיבור שלה. החל משנה זו החל מצבה הבריאותי להתדרדר.

ב-2017, כשעדיין גרה עם בעלה בדירת הצדדים, ערכה המנוחה צוואה נוספת שגם בה הורישה את הרכוש לאחייניה. אלא שבצוואה זו לא עוכבה חלוקת העיזבון עד לאחר פטירת הבעל ולא ניתנה לו זכות מגורים ללא תמורה בדירה.

הבעל התנגד לצוואה המאוחרת בטענה שהמנוחה לא הייתה כשירה ושהצוואה נערכה תוך השפעה בלתי הוגנת מצד האחיינים, שהיו לדבריו גם מעורבים בעריכתה. לטענתו, במועד זה היא כלל לא תקשרה, לא דיברה ולא ניתן היה להבין את רצונה. יתרה מזאת הצוואה לא הונגשה לה ביחס למגבלותיה.

לדבריו, האחיינים הובילו את המנוחה "כבובה על חוט" לערוך צוואה שכלל אינה משקפת את רצונה. הוא הדגיש שלמנוחה היה חשוב שידאגו לו לאחר מותה, ותוכן הצוואה משקף את רצון האחיינים ולא את רצונה.

אחד האחיינים ביקש לקיים את הצוואה. הוא סיפר שלאחר פרוץ מחלתה של המנוחה הבעל הוסת נגדה על ידי שכניו, שביקשו להשתלט על רכושו. בעקבות זאת שינה הבעל את יחסו כלפי אשתו ובעקבות זאת היא החליטה לשנות את הצוואה. 

האחיין הוסיף שהבעל המשיך בהתנכרותו כלפי המנוחה עד שהביא אותה אליו עם הציוד שלה ארוז בשקיות ניילון, בטענה שאינו יכול לטפל בה עוד. 

כאילו הייתה חפץ

השופטת אפרת ונקרט מבית המשפט למשפחה בפתח תקווה קבעה שהמנוחה יכלה לתקשר במועד עריכת הצוואה בדרך של דיבור משולב עם תקשורת לא מילולית כמו כתיבה, תנועות גוף, קולות.

עוד היא קבעה כי בפגישות עם עורך הדין שערך את הצוואה המנוחה ישבה איתו לבד והאחיינים שהתלוו אליה המתינו מחוץ למשרד הסגור.

כמו כן, מכלל העדויות והמסמכים עלה כי המנוחה התייחסה לאחיינים כאילו היו ילדיה והם מצדם השיבו לה אהבה וסייעו לה ככל שביכולתם. "לא מצאתי כי האחיינים תמרנו אותה או נצלו את מצוקתה", כתבה השופטת. 

היא הוסיפה שהצוואה גם הגיונית שכן הבעל עבר הסתה כנגד אשתו על ידי השכנים אשר לטשו עיניהם לירושתו, וכך בעוד המנוחה מתמודדת עם מחלה סופנית קשה היא ננטשה על ידי בעלה. בהמשך הוא אף הוציא אותה מביתה כאילו הייתה חפץ שאין בו צורך יותר והביא אותה לבית אחיינה עם שקיות כי אין לו כבר כוח לטפל בה. הבעל גם נמנע מלבקר את המנוחה בבית האחיין ובמחלקה הסיעודית בה אושפזה בהמשך.

בסיכומו של דבר הורתה השופטת על קיום הצוואה.

לא ניתן צו להוצאות.

• שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.