בית הדין הרבני קבע כי הבעל – שהפך את הבית ל"מחסן גרוטאות" ונמנע מקבלת טיפול – אשם בגירושים. לכן, הוא חויב בחלק מהכתובה אף שהאישה לא קיימה עמו יחסים במשך שנים. חלק, משום שבכל זאת, מדובר באדם חולה.
בית הדין הרבני בנתניה קיבל באחרונה באופן חלקי תביעתה של אישה לתשלום כתובה אף שהאישה נמנעה במשך שנים מלקיים עם בעלה יחסי אישות. זאת, לאחר שהדיינים נחשפו לבעיית בזבזנות ואגרנות עמוקה ממנה סובל הבעל והטילו עליו את האשם בגירושים. הדיינים קבעו שבני הזוג יתגרשו ושהבעל ישלם לאשתו שליש מכתובתה בסך 60,000 שקל.
בני הזוג נישאו ב-1999 ולהם 3 ילדים קטינים. בינואר 2016 הגיש הבעל תביעת גירושים וציין בה כי נישואיהם עלו על שרטון. כעבור חודש הוא עזב את הבית לאחר שלטענתו אשתו השפילה אותו לעיני ילדיהם ואף השליכה לעברו כיסא.
ביולי 2016 הצדדים סיכמו בבית הדין על גירושים ומכאן נותר לבית הדין לדון בתביעת האישה לתשלום דמי הכתובה שלה בסכום של 180 אלף שקל.
במסגרת טיעוניו בנושא ביקש הבעל לפטור אותו מהכתובה מאחר שאשתו לא קיימה עמו יחסי אישות במשך שנים והיא נחשבת למורדת שמפסידה את כתובתה. הוא אף הזכיר שאשתו נהגה כלפיו באלימות והשפילה אותו לעיני ילדיהם.
מנגד, האישה טענה כי בעלה סובל מבזבזנות ומאגרנות כפייתית ובשל כך הוא מטופל פסיכיאטרית. לדבריה, ביתם הפך למחסן וזו הסיבה שהיא לא מסוגלת לקיים בו יחסי אישות עם בעלה – כך שאין להטיל את האשם אל פתחה. במענה לטענה זו השיב הבעל כי אשתו ידעה על בעיית האגרנות שלו עוד לפני שנישאו.
כמו סרסור
הדיינים הרב אברהם שינדלר, הרב רפאל בן שמעון והרב יאיר לרנר בחנו את עמדות פוסקי ההלכה והחליטו להשוות בין הבעל, הסובל מבעיית אגרנות כפייתית, שמביאה ללכלוך בבית עקב חוסר היכולת לנקות, לבין בורסקאי, המעבד עורות ודבק בו ריח רע. לדבריהם, מאחר שאשתו מאסה בבעלה וסירבה לקיים עמו יחסי אישות, הבעל מחויב לתת לאשתו את כתובתה כפי שמחויב הבורסקאי לאשתו.
הדיינים ציינו שהבעל מבזבז את מרבית משכורתו על קניית חפצים כדי לאגור אותם, ומאחר שאינו מסוגל לשנות את הרגליו אין אפשרות שיוכל לפרנס את אשתו ולכן טוב שהצדדים הסכימו להתגרש – כיוון שאחרת הם היו מחייבים אותו לתת גט – וכעת הוא חייב לתת לה את כתובתה.
בסוגיית סכום הכתובה הדיינים היו חלוקים בדעותיהם. הרב רפאל בן שמעון ציין שהבעיה של הבעל הייתה ברת תיקון אך מאחר שלא קיבל טיפול מתאים השווה אותו לסרסור שבמודע ממשיך במעשיו הרעים ומשכך המליץ כי הבעל יחויב בתשלום מלוא סכום הכתובה (180,000 שקל).
הרב לרנר הציג עמדה שונה לפיה לא ראוי להאשים את הבעל בכך שלא טיפל בעצמו, וציין כי על פי רוב אדם חולה מתכחש למחלתו. לכן, לדבריו, אין להטיל על הבעל אשמה בלעדית למצבו ויש לחייבו בתשלום של שליש כתובה בלבד.
הרב שינדלר הצטרף לפסיקתו של הרב לרנר והוסיף כי יש לקחת בחשבון שהאישה הסכימה להינשא לבעל מסיבותיה על אף מודעותה לבעייתו.
כך שבסיכומו של דבר הדיינים קבעו כי בני הזוג יתגרשו והבעל ישלם לאשתו שליש כתובה בסך 60,000 שקל.
- ב"כ האישה: עו"ד משפחה יעל עוז
- ב"כ הבעל: עו"ד טו"ר יצחק ברקוביץ
עו"ד לאה קליין אליאב
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.