התובע טען כי ב-2013 הנתבע קילל אותו ואיים עליו בפני לקוחותיו. השופט ניתח את הקללות והגידופים ומצא כי על אף שאין ספק שמדובר באיומים, הם אינם מהווים לשון הרע.
בתביעת שהוגשה בתחילת 2014 טענו מנהל סוכנות תיווך בנשר ואשתו כי הנתבע הפיץ בפני לקוחות ועובדי הסוכנות "בדיות ושקרים" עליהם.
לדבריהם, במהלך אוקטובר 2013, כשהתובע המתין מחוץ לסוכנות יחד עם עורך דין וסוכן, הנתבע התפרץ לעברו לפתע, חסם את דרכו, דחף אותו וצעק:
"יא בן זונה, אני אזיין אותך, אני אזיין את אבא שלך, אתה תשלם היום, אני לא אדבר איתך יותר על זה, אני אעקור אותך מנשר, אתה לא תעבוד יותר בנשר, אם אתה רוצה מלחמה תהיה מלחמה".
באירוע אחר באותו חודש הנתבע נכנס במפתיע למשרדי הסוכנות דחף את התובעת וצעק על התובע: "אני רוצה את הכסף היום. אם לא תחזור אליי עוד היום יהיה לא טוב. אני אעקור אותך מנשר, יא מזדיין".
לדברי התובעים, קללות הנתבע, איומיו והתנהגותו הסבו להם נזק נפשי ופיזי והשפילו אותם בפני לקוחותיהם. הם דרשו פיצוי של 50,000 שקל על פי חוק איסור לשון הרע ו-25,000 שקל בגין עוולת תקיפה.
הנתבע טען להגנתו כי הקללות, הגידופים ואף ה"איומים" שפורטו בכתב התביעה לא מבססים עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. עוד לדבריו, עומדת לו הגנת תום הלב שכן כל רצונו היה להגן על עניין אישי שלו – תשלום המגיע לבנו מהתובע. הנתבע הכחיש בתוקף כי דחף את מי מהתובעים.
"המאזין הסביר"
השופט אורי גולדקורן מבית משפט השלום בחיפה קבע כי התובעים הצליחו להוכיח את ההתבטאויות הנתבע כלפיהם, אך הם לא הוכיחו כי תקף אותם פיזית.
השופט קבע כי ניתן לסווג את "פניני הלשון" של הנתבע לשלוש קבוצות: 1) קבוצת "אני אזיין אותך"; 2) קבוצת "אני אעקור אותך מנשר"; 3) קבוצת האיומים המרומזים ("יהיה לא טוב").
לדברי השופט, בשפה העממית מקובל לראות בביטויים המבוססים על השורש ז-י-ן כקללות גסות. ואולם, במקרים מסוימים "השורש שידרג את מעמדו בתת-התרבות של שפת הביבים בישראל, והפך לפועל המרמז על שימוש באלימות".
השופט הוסיף כי לא כל קללה או גידוף מקימים עילת תביעה של לשון הרע, במיוחד כשהדברים נאמרו ב"עידנא דריתחא". לדבריו, "המאזין הסביר" לא היה רואה בביטויים מהקבוצה הראשונה אותם השמיע הנתבע כשימוש בשורש ז-י-ן במובן העממי, אלא כשימוש בשורש במובנו האלים. לקביעתו, הביטויים משלוש הקבוצות היוו "תמהיל של חרפות" שכל מטרתו לאיים על התובע שישלם את המגיע לבנו של הנתבע.
איומים אלה אמנם כוונו לפגיעה עתידית בעסקו של התובע, אם לא ישלם את הכספים, אך לא נאמר בהם דבר בגנות עבודת התובע או סוכנות התיווך. לקביעת השופט, באוזני "הלקוח הסביר" פגיעה עתידית זו מרמזת בעיקר לפעולה אלימה ולא ל"פרסום" לשון הרע על העסק.
בנסיבות אלה קבע השופט כי הסוגיה אינה של "לשון הרע" אלא של איומים, ולא בכדי "איומים" היו מושא התלונה שהגישו התובע ורעייתו במשטרה נגד הנתבע.
בסיכומו של דבר השופט קבע כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם ולכן היא נדחית.
בנסיבות העניין, לא ניתן צו להוצאות.
- ב"כ התובעים: עו"ד שי עובד
- ב"כ הנתבעים: עו"ד יובל אדלר
* עו"ד לידיה חיות עוסקת בדיני לשון הרע
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.