יצרנית הסיגריות הישראלית פיטרה עובדת לאחר 22 שנות עבודה משום שהיא "בגיל פרישה המאפשר לה קבלת פנסיה". בית הדין לעבודה בתל אביב קבע כי הפיטורים נעשו בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
תפקידה של העובדת כפקידת רכש ב"דובק" החל במרץ 1992 ונמשך כ-22 שנים, עד לאוקטובר 2013, אז קיבלה זימון לשימוע לפני פיטורים ללא כל סיבה, למעט הגיעה לגיל 65.
למרות התרעות העובדת בפני מנהל "דובק" כי פיטוריה הם בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה שכן נותרו לה עוד שנתיים לפנסיה – השימוע התקיים כסדרו והיא פוטרה יומיים לאחריו.
כחודש לאחר מכן הגישה העובדת תביעה לבית הדין לעבודה. התובעת טענה שההחלטה לפטרה התקבלה עוד לפני שנערך השימוע ולפיכך לא ניתנה לה הזדמנות אמתית להישמע בטרם התקבלה ההחלטה. לדבריה, הליך השימוע היה פגום מיסודו ונועד למראית עין בלבד, ולפיכך – מנוגד לחוק.
בנוסף, התובעת טענה שפיטוריה נבעו אך ורק בשל גילה המבוגר, ולא עקב סיבה רלוונטית. על רקע טענות אלו היא ציינה שכבר כשהגיעה לגיל 62 נעשה ניסיון לפטרה, ואולם המנהל הישיר שלה הצליח למנוע אותו.
"דובק" מצידה הכחישה את הטענות לגבי השימוע וטענה שהתובעת פוטרה במסגרת הליכי ייעול וצמצום, וכחלק מהפררוגטיבה הניהולית שלה כמעסיקה.
בנוסף, נטען שהחברה העדיפה לפטר דווקא את התובעת, מאחר שלעומת העובדות הצעירות יש לה יש אפשרות לקבל פנסיה, וכן משום שבעלה הוא פנסיונר של חברת חשמל ולכן היא תוכל לספוג את הפיטורים מבחינה כלכלית.
תפיסה שוביניסטית ואנכרוניסטית
השופט אורן שגב התקומם למשמע טיעון זה והסביר שלמעסיקים אין זכות להניח כי מצבה הכלכלי של עובדת הוא שפיר בשל הכנסותיו של בעלה. "התפיסה הזו היא שוביניסטית ואנכרוניסטית, ומן הראוי שתעבור מן העולם" כתב ופנה לדון בסוגיית הפיטורים.
בהקשר זה השופט פסק כי הוכח בפניו ש"דובק" הפרה את חוק שוויון הזדמנויות האסור על אפליית עובדים מחמת גיל. קביעה זו הושתתה על טענות הנתבעת ועדיה וכן על עדויות נוספות, בהן עדותו של מנהל "דובק" שלדבריו הונחה ע"י האיגוד המקצועי לפטר את העובדים שהגיעו לגיל פרישה, ולא צעירים "עם אופק תעסוקתי".
חיזוק נוסף לגרסתה של התובעת נמצא בעדות מנהלה האישי, שנלחם בעבר על השארתה בעבודה. המנהל העיד כי היא הייתה עובדת טובה ולא היו לחברה טענות קונקרטיות כלפי העבודה שלה או אישיותה.
השופט הוסיף כי ככל הנראה הנתבעת "התבלבלה" והניחה בטעות שחוק הפרישה מאפשר לה לפטר עובדת עם הגיעה לגיל 62, אלא שבפועל, עד גיל 67 הזכות להחליט על פרישה מוקנית לעובדת ולא למעסיק, והוא אינו רשאי לקבל החלטה זו במקומה.
לגבי הליך השימוע, השופט הפנה להקלטת השימוע בה נשמעת עוה"ד של התובעת אומרת למנהל שנראה לה שהוא כבר קיבל החלטה לפטר, והוא השיב לה: "כן, כן. אני אומר לך אני הולך כאן על פיטורים". ראיה זו לא הותירה בלב השופט ספק כי השימוע אכן נעשה בניגוד לחוק ולמראית עין בלבד.
לאור קביעותיו בדבר הפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה וזכות השימוע, השופט פסק לתובעת פיצויים של כרבע מיליון שקל, ועוד 27 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
עו"ד ניר ידיד
עוסק/ת ב-
דיני עבודה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.