י' נחשף בעבודתו לחומרים מסוכנים ובחלוף השנים התפתחו אצלו מחלות שונות, ביניהן זאבת ואסטמה. כשהגיש את התביעה נגד חברת בקרת האיכות בה עבד, כ-20 שנה לאחר שסיים לעבוד, כבר היה מאוחר מדי.
י', יליד 62', החל לעבוד עם שחרורו מגולני בחברת 'גבי שואף', העוסקת בבדיקת איכותם ותקינותם של מוצרי צריכה שונים. בעוד שבעת עריכת הבדיקות הקפידה החברה שלא לפגוע חלילה במוצר הנבדק, אף אחד בחברה לא מיגן את העובדים, בהם י', אשר עריכת הבדיקות חשפה אותם לסכנות, כיוון שהן כרוכות בחשיפה מוגברת לחומרים כימיים מסוכנים ורדיואקטיביים . י' עבד בחברה כשנתיים, ועזב בשנת 87'.
5 שנים לאחר שעזב אושפז י' לאחר שהתמוטט וסבל מפרכוסים, וכעבור שנה אובחן כאסתמטי. ב-97', כ-10 שנים לאחר שעזב את החברה, החל לחלות במחלות אוטואימוניות שונות.
בשנת 2001 התגלה אצל י' זיהום קשה בברך. הוא קיבל אנטיביוטיקה דרך הוריד למשך חודש ימים ואושפז מספר פעמים. באותו חודש נולדה בתו הצעירה לאחר שנאלץ לעבור טיפול השבחת זרע שעבר בשל ספירת זרע נמוכה, בעיה שלא היתה קיימת בהריונות של שני ילדיו הקודמים. ב-2002 אובחן י' כחולה זאבת.
ביטוח לאומי, שהכיר בזאבת כמחלת מקצוע, קבע לו נכות רפואית בשיעור של 100% לצמיתות. בעקבות כך, הוא הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה נזיקית כנגד 'גבי שואף בע"מ'.
לטענתו, מצבו הרפואי הוא תוצאה ישירה של החומרים המסוכנים אליהם נחשף בעת שעבד בחברה. י' טען כי במהלך עבודתו לא סופקו לו אמצעי מיגון ובטיחות כמו כפפות, מסנני קרינה ומשקפי הגנה, וכן לא סופקו לו כובע, קרם הגנה ובד מיגון או מסך פחם למניעת מעבר קרינת רנטגן. בנוסף טען, כי לא תודרך לעשות שימוש באמצעי מיגון כלשהם.
הנתבעת טענה, כי מדובר בנזק שנגרם לפני 20 שנה לפחות כך שתביעת התובע התיישנה ויש לדחותה על הסף. לטענתה, גם אם תסמיני המחלה הופיעו מאוחר יותר חלפו למעלה מ-7 שנים מיום היווצרם אך התובע שתק. עוד היא טענה שהשיהוי בהגשת התביעה גרם לה נזק ראייתי שמונע ממנה להתגונן כראוי. אשר לעצם המחלות טענה, כי התובע סבל מבעיות בריאותיות עוד לפני שהחל לעבוד אצלה ואף אחד ממאות עובדיה לא לקה במחלות דומות או תבע אותה בשל כך.
מהרגע שהיה קצה חוט
השופט אליהו בכר קבע, שלו היה התובע מגיש את התביעה בזמן, שיעור הפיצוי שהיה מגיע לו על הנזקים הבריאותיים שנגרמו לו כתוצאה מהסיכון אליו נחשף בעבודה, היה עומד על יותר מ-3.7 מיליון שקל, בניכוי הגמלאות שקיבל מביטוח לאומי.
אולם, למרבה הצער, קבע השופט, התביעה אכן התיישנה. השופט ציין כי תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מרגע שבו יש לתובע קצה חוט בדבר קיומה של התרשלות או קיומו של קשר סיבתי בין אותה ההתרשלות לבין הנזק שאירע לו. על התובע מוטל הנטל להוכיח כי אותו קצה חוט לא היה ידוע לו קודם לשנת 2002 המועד בו נמסר לו כי הינו לוקה בזאבת, אך התובע לא עמד בנטל זה. לפיכך, התביעה נדחתה, אך בנסיבות העניין, לא ניתן צו להוצאות.
התביעה אמנם עסקה בהתיישנות התביעה נגד המעסיק, אבל גם להגשת תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה מצד ביטוח לאומי יש תקופת התיישנות, קצרה יותר, העומדת על 12 חודשים מיום האירוע. אמנם, ניתן להגיש תביעה כזו באיחור, גם שנים לאחר התאונה, אלא שאז ההכרה מוגבלת לתקופה של שנה מיום בו הוגשה התביעה. מכאן, שאיחור בהגשת התביעה לביטוח לאומי, גם הוא, עלול לעלות לנפגע בהפסדים ניכרים.
* עו"ד אריק ארביב ממשרד ארביב-פרץ עורכי דין, עוסק בתאונות עבודה וביטוח לאומי
**הכותב לא ייצג בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.